לא הילדים של כולנו
המרדף התקשורתי אחר קורבנות צעירים שאיבדו את משפחתם, לצד הניסיונות להפוך אותם לגיבורי האומה, עלולים לפגוע בהם אנושות
כחלוף שנה פגשתי את סבה וסבתה של תמר, הוריה של רותי פוגל ז"ל. מצאתי בביתם פריחה ירוקה, מנחמת, ריח של מרק, ונערה שראתה את הזוועה ובכל זאת הייתה שלווה וחייכנית. "אין לי מה להגיד או לספר על עצמי", אמרה בפשטות והביטה בי בעיניה התכולות של אמה המתה.
וזה היה נכון ומדויק ובוגר ואחראי. "מאז הרצח המון אנשים רוצים לראיין אותה", אמר גם הדוד יוחאי. "אבל תמר מרגישה שכשלא צריך, אז לא עושים. היא מאוד אמיתית וישרה. לא מתבלבלת".
אני נזכרת בזה לנוכח ריבוי הפרסומים המלווים גיבורת טרגדיה אחרת, רחל אטיאס, שהוריה, אחיה ואחיותיה עלו בסערה השמימה בתאונת דרכים מחרידה. אבי המשפחה איבד את הבלמים וסטה מן הכביש. רכבו התהפך אל הוואדי, וממנו יצאה הלומה ומתנודדת רק ילדונת קטנה שסברה לתומה שכל בני משפחתה נרדמו.
מה לא כתבו באותו לילה נורא ובבוקר וביום ובשבוע שלאחריו? מתנדבת מד"א סיפרה בהתרגשות כמה בכתה וכיצד. עוברת אורח שמצאה אותה שחזרה מה לבשה, מה אמרה ובעיקר מה לא אמרה. צלמים תיעדו אותה בדרך אל בית החולים, וממנו הביתה. עיתונאים דיווחו לאומה יום אחר יום מי מחבק, מתי היא עוברת אל בית הדודים ומתי היא חוזרת אל בית הספר.
בדרכם, לעצמם
בחמישי האחרון שוב קראנו עליה באירוע הנצחה מרגש במלאות 30 יום לתאונה. ארגון "איחוד הצלה" השיק שני אופנועים שישמשו כונני חירום להצלת חיים לזכר בני המשפחה. יוזמה חשובה ונדיבה זו הייתה יכולה להתקיים ולהצטלם גם בלי רחל אטיאס הקטנה. אבל בארגון סברו שיש מקום להושיב אותה על אחד האופנועים ולצלם אותה, לצד יו"ר הארגון הפוטוגני.
ילדים קטנים שהופכים לגיבורי תקשורת אינם עושים זאת מרצונם, אלא בעל כורחם. אם היו שואלים אותם היו משיבים בכנות שהם זקוקים לשקט, להחלמה ובעיקר להגנה על פרטיותם. כשקרנית גולדווסר ממנפת את הטרגדיה שלה לקריירה בטלוויזיה
או במליאה, היא כבר ילדה גדולה לחישובי תועלת-נזק.
כמוה גם נועם שליט המגייס את חמש השנים הקשות בחייו לעתיד פוליטי. ילדים קטנים אינם בשלים לשיקולים כאלה. לכן האחריות לחשיפתם המוגברת מוטלת על קרובי משפחתם, והגנה על פרטיותם היא צו מוסרי ובסיסי שכל כלי תקשורת חייב לכבד.
הניחו להם להתאבל, לעכל, להסתגר ולהסתגל לעולמם החדש בלי גיחות פומביות ומצמוצים מכמירי לב מול אורות מצלמה מסנוורים. עולמם שחור ועצוב ומבולבל, ואם יש להם מה להגיד - יאמרו בדרכם, לעצמם. ודאי שלא לעם ישראל כולו באמצעות צלם מיוזע ועיתונאי נוטף חמלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם