קיץ של חרדה
השלטון בארץ מוכר לנו פחד מאיראן ומהשינויים במזרח התיכון. וכשהאימה שולטת, האזרחים לא אמורים לתבוע את הזכויות המגיעות להם
- מפגינים פוצצו את ישיבת עיריית תל אביב
- צפו: שוטרים הכו פעיל מחאה בעת שהיה אזוק
- במשטרה טוענים: לא הייתה אלימות מצדנו, אלא מצד המפגינים
"הגשש החיוור" סיכמו את זה פעם במילים "תהיה מלחמה? נו, עכשיו אני רגוע". ואכן , אם קיץ 2011 היה לרבים קיץ של תקווה ולאחרים הוכחה לניתוק של מי שמאמין בתקווה כזו, קיץ 2012 עומד להיות הקיץ של החרדה.
דווקא הגורמים הרשמיים שעמדו מצדו השני של המתרס מיהרו להתעשת. אתמול כבר הודיעה המשטרה שלא תפריע להפגנות קטנות, וראש עיריית ת"א חולדאי הציע למארגני המחאה אתר חלופי למאהלים והודיע שעירו היא עיר הדמוקרטיה והמחאות. אבל העירייה והמשטרה הן רק גופים רשמיים, שטעו ומבקשים לתקן. הם לא ספסרי החרדה, לא אלה שמבקשים להחזיר את השיח הישן על כנו. השיח הישן הוא התגובה בימין העמוק בישראל, שקפצה מיד ל"אתם שתקתם כשבעמונה חטפו מכות, אז עכשיו תחטפו ואנחנו נשמח". היא השמאל שאמר "לו היה מדובר במתנחלים, לא היו מרביצים להם".
חשבתי וכתבתי בשעתו שמחאת כפר מימון לפני ההתנתקות הייתה מופת דמוקרטי, ושכל מחאה לא אלימה היא לגיטימית ורצויה. בעיניי התגובות האוטומטיות האלה עלובות: הן מחזירות את כל הדיון לשאלת ההתנחלות והכיבוש, שנוחה לכולם כמו בגד ישן. אילו היה משה פייגלין, שדיבר בשעתו על מרי אזרחי לא אלים נגד אוסלו, אכן דמוקרט, הוא היה צריך לתמוך במוחי תל אביב; אילו היו השמאלנים המקצועיים ליברליים, הם היו צריכים לכבד את זכות המחאה של מתנגדי ההתנתקות. אבל זה דורש מכל אחד מהם לצאת ממקומו הנוח.
מלמעלה עומד שלטון שאין לו דבר למכור פרט לחרדה. הקיץ הזה יש לו סחורה לגיטימית: המשבר האיראני, השתנות פני המזרח התיכון. שליחיו בתקשורת עושים את מלאכתם נאמנה. אפילו "הארץ", שמאמר המערכת שלו תמך אתמול בזכות המחאה, התחיל ביום שישי טור קבוע מאת ארי שביט, כתבו לענייני האפוקליפסה, שיארוז לנו מדי שישי את איראן באריזה משנת 1939.
כשהחרדה שולטת האזרחים לא אמורים לשאול שאלות או לתבוע את שלהם, לא אמורים להתייחס אל המדינה כאל התארגנות שאנחנו תורמים לה את חובתנו על פי חוק ואמורים לקבל ממנה בחזרה את מה שמגיע לנו. כשהחרדה שולטת כל מה שאנחנו אמורים לעשות הוא להצטופף, ולשאת עינינו אל האח הגדול.
מחאת 2012 לא תוציא מאות אלפים לרחוב, לא תביא את שלמה ארצי, לא תגרום לאנשים בגיל ארבעים להרגיש לרגע אחד כאילו גם הם היו בוודסטוק. חלק ממנה יהיה מוטעה, מעושה, מושפע יותר מדי מסרטים שלא שייכים לכאן. אבל התחליף הוא גלות פנימית: גלותו של מי שמרגיש ניגוד מחריף בין ערכיו האישיים ומציאות חייו הפרטיים לבין המקום שבו הוא חי, גלותו של מי שלא מוכן עוד לשתוק ולחרוד, אבל לא מוצא לו קול כי הוא מחפש משהו שיהיה גם אמיתי וגם נעים לכולם, גם אפקטיבי וגם נחמד. והגלות הפנימית הזו, ההתמכרות לחרדה המאורגנת, היא הסכנה הגדולה ביותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם