ירוק בכיס? טמבל, זו לא הכלכלה - זה החינוך
בוועידת כדור הארץ בריו ראינו איך הממשלות הולכות אחורה ונותנות לכוחות השוק לנסות ולעשות את השינוי. הם, מנגנוני המסחר והתעשייה, יצרו את הבעיה. האם יצליחו גם לתקן? לא בטוח
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
הבשורה החדשה הבודדה הגיעה מכיוון הקהילה העסקית. מנכ"לי חברות בינלאומיות, כך לפי דיווחו של רז גודלניק, מודאגים בנוגע לזמינות אנרגיה ומים והם נחושים לחייב את תאגידיהם להגן על משאבי טבע. אם נלבש ארשת בלשית ונדרש לכוונתם: האמצעים שלרשותם כבירים, ההזדמנות ברורה ומידית, אבל המניע מעורר ספקות. בל נטעה: זהו לא מפגן אלטרואיסטי. הכסף, והרווח, מדברים.
במובן זה וממבט שני, זו איננה בשורה חדשה כלל. איפכא, הקונפורמיזם חוגג. אותה גברת בשינוי אדרת, המציאות נותרה כלכלית ניאו-קלאסית, הסנטימנט עודנו ניאו-ליברלי, רק הסוכנים אחרים. במקום ממשלות, תאגידים.
משוגע, אומרת אבחנה מתחום הפסיכיאטריה הפופולארית, הוא מי שחוזר על אותו מעשה בציפייה לתוצאות שונות בתכלית. וזה בדיוק מה שעושה הקהילה הבינלאומית בהפקירה את התיקון בהתנהגות האנושית לכוחות השוק. אם כוחות השוק, מנגנוני המסחר והתעשייה, האינרציה הניאו-ליברלית יצרו את הבעיה, הם גם יתקנוהּ. שוב פעם מהדהדת האמת הקלינטונית משנת 1992 – זו הכלכלה, טמבל!
פרויקט מיוחד - nrg ירוק מסכם את ועידת ריו:
◄איך בונים עתיד ירוק?
◄המזון נגמר? עולם כמנהגו נוהג
◄ריו פלוס מינוס: זרעי המחאה הבאה
אבל יש בגישה הכלכלית פגם. כדי להבינו, נרחיב את הדיון על הנחות היסוד של הגישה. הגישה הכלכלית הניאו-קלאסית לקיימות מעוגנת בשתי הנחות. ראשית, משאבי טבע הם סחורה. מים, אנרגיה, מינרלים, מתכות, מזון; הכל סחורות, וכפועל יוצא מכך, הכל בנות-תמחור. ההנחה השנייה היא כי צרכנים, כיצורים תבוניים ורציונאליים, מגיבים למחיר. התואנה פשוטה, אינפלציה במחירי הסחורות תרסן צריכה. בהחלט, ישנם נתונים ואנקדוטות שהטיעון שריר ומוצק.
הבעיה עם הגישה היא שהיא לוקה בהיבריס. בפשטנותה היא טוענת בדבר חשיבה צרכנית חד מימדית. לשון אחר, גישה רפלקסיבית זו מניחה שצרכנים משנים דפוסי צריכה על בסיס מידע זמין, אמין ואקטואלי בנוגע למחירי הסחורות גרידא. אז זהו, שלא. צריכת חשמל להסקה ביתית בחורף או לקירור בעיתות חמסין, לדוגמה, קשיחות יחסית למחירים. אותו הדין במזון, מים לרחצה או תאורה. אחרי ככלות הכל, אנשים צריכים לרחוץ, לראות, להתנייע.
מחקרים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה (IEA) מאששים את הבעיתיות בגישה. למרות אסטרטגיה כלכלית, דהיינו תוך שימוש בסטנדרטים, מטרות ותמריצים, הסכמים עם התעשייה, עדכוני מחירים והצפת מידע לצרכנים, האחרונים מבזבזים
למרות שהגישה מבוססת על התנהגות רציונלית, מיקסום רווחים אישיים וחתירה לתועלת עצמית, למעשה, ההתנהגות האנושית מורכבת לאין-שיעור. אין מקום להפשטות. הכלכלה ההתנהגותית מנסה להתמודד עם זה. פרופסור דן אריאלי עשה מזה קריירה מזהירה ("לא רציונלי ולא במקרה"). פרופסור דניאל כהנמן עשה מזה פרס נובל. התנהגות אנושית משופעת בערכים, חששות, ציפיות, זהות, אגו, מעגלים חברתיים. על כן נאמר: זו לא (רק) הכלכלה, טמבל!
כלכלנים יטענו שהחטא הכלכלי הקדמון הוא במבנה העלויות הקיים. אם המחירים ישקפו את סך העלויות החיצוניות האמיתיות של כל סחורה, אז יהיה בסדר. השוק יווסת את עצמו. אך עד כמה יוכלו להאמיר מחירי הדלק והמים, החשמל והקוטג'? במהרה, מתעוררות בעיות של צדק חברתי, שוויון; בעיות של עוני ומשאבים בני-השגה.
אם כן, אנו תקועים. נשוב להתחלה: אם אנחנו רוצים לתקן עולם, ואנו רוצים, צריך ללכת בדרכו של חסיד אומות עולם קורצ'אק. "תיקון העולם", אמר קורצ'אק, "משמעו תיקון החינוך".
בחיפוש אחר גישה הוליסטית יותר, אנו מגיעים אל הגישה החינוכית. הזרקור, במקרה דנן, עובר מרדוקציה, הפרט ורגע קבלת ההחלטה (מעמד הרכישה או ההפעלה של מכשיר חשמלי, של ברז האמבטיה וגו'), אל מורכבות, אל החברה, אל נורמות ומוסדות. לפיכך, השימוש בתשתיות ובשירותי המים או החשמל הוא מיומנות נרכשת, הנלמדת, מתחדדת ומשתכללת עם צבירת הניסיון ובחלוף הזמן.
האסטרטגיה החינוכית מניחה שאין כזה דבר "צרכן הומוגני". תפיסות כוזבות, דעות קדומות, סביבות מגורים, תרבות הפנאי וסטטוס חברתי, הכל שזורים ברשת קשרי גומלין מורכבת, עתירת מימדים. השוני משחק תפקיד אדיר. כך, לכל צרכן תפיסת עולם, מגבלות וקשיים, ערכים ומיומנויות שונות. אלו בתורם משפיעים על המוטיבציה של הצרכנים לצריכה משתנה בהתאם לזמן ולנסיבות.
כל זה ברור לנו ובהחלט מקובל אקדמית. לכן, יש לתרגם מן ההכוח אל הפועל. חשוב לציין, האסטרטגיה החינוכית לא נועדה להחליף את זו הכלכלית. צריך גישה היברידית. גם וגם.
את מי נחנך ולמה? את כולם. אנשי מקצוע, בעלי עסקים, משקי בית, תלמידים בכל הרמות; החל ביסודי וכלה בעל-תיכוני.
בהיבט הסטודנטיאלי, נקודת משען ראויה מספקים לנו לימודי החובה ליהדות באוניברסיטת בר-אילן. שם, המוסד מבקש לצקת אל הרצף הגנטי של הסטודנטים מושגי בסיס ביהדות. הקיימות, כתפיסת עולם, צריכה להיות שזורה ברצף הגנטי של ציבור הסטודנטים הרחב בישראל. יש להחיל קורסי חובה בתחום במוסדות האקדמיה. ולמה מחנכים? למורכבות, לדינמיקת מערכות, למעגלי משוב חיוביים ושליליים א-לה דונאלה מדווז; קצת יותר על משק המים, האנרגיה והמגוון הביולוגי בישראל.
למזלנו, יש לנו אמת מידה נוספת, היא "חינוך פיננסי". לאחרונה ביקש אגף התקציבים באוצר את ועדת הכספים להעביר 20 מיליון שקל לשם בניית "מערך לחינוך פיננסי" עבור הצרכנים. הבקשה מצטרפת לשורת הצעות, חלקן הצעות חוק, שעיקרן מתן כלים פיננסים לבתי אב, בעלי עסקים ותלמידים. אתרי אינטרנט נבנים, תוכניות פיילוט הושקו. נירית גדסי, מנהלת המחלקה לחינוך פיננסי באוצר אמרה, "אנחנו אמורים לבנות מערך לימודי לקידום החינוך הפיננסי כך שאזרחי המדינה יקבלו החלטות מושכלות לגבי הכסף שלהם ברמה האישית והמשפחתית".
עם הקמת מערך ל"חינוך ירוק", נחסל כמה ציפורים באבן אחת: הכשרת סוכני שינוי צעירים, העלאת קרנם של המדעים המדויקים ומדעי החיים (שמעתה יהיו שוב אקטואליים ויוקרתיים), חיסכון אנרגטי, צריכה אקולוגית, הפחתת זיהום, מחיזור. ובהיבט הרחב ביותר – הקדמת תרופה למכה. זהו צו השעה, שאם לא כן אז נתראה בריו+30. מזיעים יותר, בריאים פחות, סרים למרותם של ההון הבינלאומי והכלכלה הניאו-קלאסית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם