בשירות הסביבה: לא על הטכנולוגיה לבדה
לפני שיהיה מלוכלך מידי, מה אפשר ללמוד מהמיתוס של תפיסת ואגירת פחמן? רמז: לא בטוח שזה הפתרון לבעיית האקלים העולמית
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
אם הטכנולוגיה הביאה להתחממות גלובלית (המהפכה התעשייתית; מיכּוּן, חישמוּל, תחבורה), הטכנולוגיה תושיענו. או כך לפחות אנו מספרים לעצמנו. הנראטיב הזה מבטיח השקעות נוספות בטכנולוגיה דרך מנגנוני השוק הקיימים ודרך התעשייה. כך, מבנה השוק נשמר. וכך, מובטח כי הפתרונות הטכנולוגיים שיצוצו יעסקו בעיקר בריכּוך ההתחממות הגלובלית; הם יבקשו למזער את הנזק שהתעשייה ממיטה על הסביבה מבלי להחליפה.
עוד על שינוי האקלים:
◄העולם מתחמם? בואו נהנדס את האקלים
◄התחממות כדוה"א: המצב גרוע ממה שחשבנו
◄תיקים באפלה: החייזרים נגד הרס כדור הארץ?
◄מחקר ישראלי: ניתוח התחממות כדור הארץ בעזרת צמחים
זה, פחות או יותר, הסיפור מאחורי תפיסת ואגירת פחמן (Carbon Capture and Storage). תפיסת ואגירת פחמן היא תיאוריה הגורסת כי ניתן לקלוט את גזי החממה הנפלטים בשריפת פחם בתחנות כוח ולטמון אותם מחדש באדמה. להחליף פחמן אחד (נפט-גז-פחם) באחר (גזי פליטות). זוהי תיאוריה מורכבת הכוללת תהליכים ביוכימיים, פיזיקליים וגיאולוגיים. נפשט אותה.
בתהליך התפיסה והאגירה של פחמן, תעשיית האנרגיה תשאף ללכוד פחמן דו-חמצני הנפלט בתהליך ייצור חשמל בתחנות כוח פחמיות (במצב צבירה גז), לזקקו עד כדי סילוק כל המזהמים, שיירי הרעלים (כספית, לדוגמה) ואדי המים, ולדחוס אותו למצב צבירה נוזל. או-אז, החומר ישונע בצנרת אל בטן האדמה; יוזרק אל תוך כיסים גיאולוגיים – מבנים גיאולוגיים נטושים – דוגמת מכרות פחם ריקים, מרבצי נפט לשעבר, או יידחס בין שכבות סלעיות ששימשו בעבר כאקוויפרים או אל מתחת לקרקעית האוקיינוס.
הנחת העבודה היא שהנוזל ייספג בסביבה האקולוגית מבלי להפר איזונים עדינים, וירבוץ בשכבות הסלע מאות בשנים. סרטון האנימציה (אותו ניתן לראות למעלה), המופיע באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, מתאר היטב את התופעה.
התיאוריה נדונה חדשות לבקרים. אבטיפוס ראשון החל לעבוד ב-2008 במזרח גרמניה בצמוד לתחנת הכוח "המשאבה השחורה". כמה סמלי. מטרת האבטיפוס היא לפזר ערפל סביב המודל הטכני והכלכלי.
ההצלחה, עד כה, אינה חד-משמעית. בנורווגיה, טונות של פחמן דו-חמצני נדחסים אל מתחת לקרקעית האוקיינוס. באלברטה שבקנדה משקיעים שני מיליארד דולר בפרויקטי הדגמה בתחום, במטרה להפוך את המחוז לחוד החנית של הטכנולוגיה בעולם.
גם בישראל הפכו בתיאוריה ובישימותה למשק (דוח מקינזי משנת 2009 הגיע למסקנה שהתוכנית לא רלוונטית). בכל זאת היא מופיעה באתרו של האגף הממשלתי למחקר ופיתוח מדעי האדמה והים. אבל יישום התיאוריה הוא הימור מושכל במקרה הטוב. במקרה הרע, הוא מתכון לאסון.
המקרה של תפיסת ואגירת פחמן מספק לנו לקח נפלא על עוד "פתרון אקולוגי לכאורה" שמשיג את התוצאה ההפוכה (נזק) אבל מצליח – בזכות טכנולוגיה גדולה וכסף גדול – לאלחש את הציבור הרחב ולשכנע אותו. כסף, מתברר לנו גם בהקשר הזה, קונה אמת.
אכן כי כן, חזון לחוד ומציאות לחוד. השלב הניסויי (פיתוח והדגמה) של תפיסת ואגירת פחמן טרם נוסה בקנה מידה מסחרי. אין פלא. בניית מתקנים תצריך עשרות שנות מחקר ופיתוח, אלפי שנות אדם ועשרות מיליארדי דולרים לשם פריסת והתקנת תשתית לאומית (הסבת תחנות כוח, צנרת, הכשרת קרקעות), שהיא תנאי קדם הכרחי.
המספרים מאחורי התיאוריה מדגימים את האתגר. תפיסה ודחיסה של 10% מפליטות הפחמן ד'היום יצריכו הטמנה שנתית של גז דחוס בנפח השקול לנפח הנפט המופק בעולם. חשוב גם לזכור, הנפט והפחם מופקים על ידי תעשייה מבוססת, מפותחת, שמתקניה ותשתיותיה בשימוש ובשדרוג במהלך שבעים או שמונים השנים האחרונות. וכל זאת עבור 10%. כדי להגיע להיקפים משמעותיים, האתגר הטכנולוגי יהיה כביר. הטכנולוגיה תצטרך לאפשר "הזרקה" של 50 קילומטר מעוקבים (!) של פחמן דו-חמצני נוזלי לאתרי הטמנה מידי יום.
זאת ועוד, תחנות כוח פחמיות יאלצו להעלות את תצרוכת הפחם ב-25% נוספים, על מנת להפיק את האנרגיה הדרושה לתהליכי הזיקוק, הדחיסה, השינוע וההטמנה. כך, הטיפול בפחם מצריך עוד פחם.
ניכנס לעובי הקורה. ניתוח כלכלי מראה שהתלות בפחם לא תפחת. ההפך הגמור: השקעות מאסיביות בתעשייה קיימת לא יותירו ממון או יאפשרו תמריצים כלכליים לפיתוח האלטרנטיבה הנקייה יותר (שמש, רוח, גלים וגו'). אחת שבעתיים בימים של מיתון כלכלי. כמובן, אם תחנת הכוח הפחמית רחוקה גיאוגרפית מהכיסים הגיאולוגיים, הפתרון הופך יקר עד לא ישים כלכלית.
המיתוס של תפיסת ואגירת פחמן מופרך, מתאיין ומתגלה כאחיזת עיניים צינית. הרי תעשיית הפחם מתחילה במכרות לא בתחנות הכוח. שמירה על המנגנון הקיים יבטיח שתעשיית המכרות עצמה תיוותר על כנה. תעשייה המפרנסת מעטים וקוטלת רבים. אכן, בשולי התמונה, רחוק מספיק מהעין הציבורית, למעלה מ-20 אלף כורי פחם סינים מוצאים את מותם בעבודת פרך ותאונות במכרות הפחם במדינה מידי שנה.
מאות אלפים נוספים ברחבי העולם, על פי רוב במדינות מתפתחות, סובלים מנזקים "שוליים" של התעשייה: זיהום אוויר חריף, מחלות חשוכות מרפא, השלכת פסולת ורעלים, הרס שירותי מערכות אקולוגיות ועוד.
וזה עדיין לא סוף הסיפור: פחמן דו-חמצני נוזלי הוא לא משהו שאפשר לטאטא מתחת לשטיח. אחסון מלאכותי בקנה מידה מסחרי בתוך מבנים גיאולוגיים הוא נפיץ. זאת, מאחר שהמעברים התת-קרקעיים בין ה"כיסים" ושכבות הסלע אינו מפוענח לחלוטין. זליגות בהחלט אפשריות. המשמעות של זליגה באוקיינוסים היא חמצון נוסף של המערכת האקולוגית התת-ימית.
אבל ככלות הכול, הסנטימנט כלפי תפיסת ואגירת פחמן חיובי. הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) מעריך שההשקעה הפוטנציאלית במתקני תפיסת ואגירת פחמן תהווה למעלה משליש מההשקעה הבינלאומית במאמצי המיתון של פליטות פחמן-דו חמצני עד סוף המאה. ככה זה, לשוק כוחות משלו. והשוק לא מתבלבל מהעובדות.
נסכם בפרדוקס. המאמץ להיות "סביבתיים" עולה בהנצחת תעשייה מזהמת מיסודה המבוססת על משאבים מתכלים. הלקח ברור. הפתרון האולטימטיבי למשבר האקלים אינו בשווקים, גם לא בטכנולוגיה לבדה. בעוד אנו מסתנוורים מטכנולוגיות עלינו להקשות ולשאול – האם יש כאן בשורה חדשה, או שמא זוהי תלות שנותרת על כנה ועוול מתמשך. במקרה של תפיסת ואגירת פחמן, כמו גם במקרים דומים, דרושה אפוא גישה חדשה לחלוטין.
לפני שיהיה מלוכלך מידי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם