אנשי הדממה רוצים שתשמעו אותם
במשך עשרות שנים הם חיו בסכנה, אסור להם לספר לאיש במה עסקו ואין להם קורות חיים להציג - בגלל הסודיות. אבל את המדינה כל זה לא מעניין. היא בגדה בהם

אנשים אלה אינם רשאים להראות את פניהם – מחשש פן יבולע להם ויתגלה סודם ועמו סודות המדינה. אנשים אלה נאמנים עד בלי די למדינה ולחברה. הם לא יעמידו אותה בסכנה, אף אם יהיה בכך כדי לגרום להם נזק. אנשים אלה סמכו על מולדתם ולכן הסכימו לעבוד בתנאים קשים כל כך ולגזור על עצמם אלם לכל תקופת חייהם. הם כמובן סמכו על מדינתם, שתגמול להם טובה על כל אלה.
מדינת ישראל כרתה איתם הסכם, אשר התחשב בכל המגבלות החמורות שנטלו על עצמם. ההסכם כימת את תרומתם וקבע לה תג מחיר. בהסכם נכתב, שבכל מקרה – המדינה תעמוד בו, בכל מצב חוקי שהוא.

שר הביטחון המכובד שלנו, "השקיע" גם הוא שנות דור בביטחון ישראל. החייל המעוטר ביותר בצה"ל, יכול היה לענוד את דרגותיו ועיטוריו על חזהו בגאון. סיפוריו נכתבו ועוד ייכתבו, הרפתקאותיו כלוחם נלמדות בצהל ובצבאות זרים. הוא "קצר" את פירות שירותו המפואר למען המולדת.
אנשים אלה – מצויים בצל, הם סמכו על החייל המעוטר
במקום זאת, הוא משיב להם באלם. הוא לא נפגש עמם. מנכ"ל משרדו אינו פוגש בהם ולא אף אחד מטעמו. פניותיהם ללשכתו נענות בחביבות ותוך אמירות ברורות – כאילו בעייתם תיפתר במהרה. אך בפועל, "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול".
הם "מפגינים" באמצעות שחקנים מחופשים לגיבורי על. הם חביבים ונחמדים. לא חוסמים את התנועה, לא שורפים צמיגים וממלאים פיהם מים. הם לא פונים לפוליטיקאים שיאיימו על ראש הממשלה והשרים, אין להם שתדלנים בכנסת ואין זו דרכם "להפוך שולחנות".
גופם מכוסה צלקות שהרוויחו ביושר למען המדינה. נפשם מצולקת אף היא. הם היו תמימים כאשר התגייסו למען המולדת. היו תמימים כאשר פעלו לפי החוק עד היום. היו תמימים להאמין שהם יקירי המערכת והיו תמימים לחשוב – שהסכם שחתמו יכובד כלשונו.
כלי תקשורת מכל העולם משחרים לפתחם ומעוניינים לדעת – על מה ולמה הם מפגינים, אבל מדינתם משליכה אותם, כאילו אין בהם חפץ יותר. משל "הכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת". זעקי ארץ אהובה, את זעקתם של אנשי הדממה, שכן הם – אינם יכולים לזעוק.
במשרד הביטחון בחרו שלא להגיב לדברים שנכתבו במאמר.
הכותב הוא יו"ר ועד עובדי היחידה הסודית