כיול בפארק: חוויות מאוקראינה
איפשהו בדרך בין קייב לצ'רנוביל, הGPS- שבת. מאז, אני כבר לא אותו עארס שמכניס כתובת ועושה חראקות בדרום דונייצק
המכשיר עשה ברוגז עם אייל יחצנות
תבינו, אם נותנים לאדם הניאנדרטלי סמארטפון, הוא משתלט עליו הרבה יותר מהר ממני. עד עכשיו היועצת ששלחה אותי למגמת חשמל, בתיכון, נמצאת בהליך משפטי עם משרד החינוך. הקצר הגדול ב?'81- זה אני.
לחצתי בעדינות על המסך והצלבים המשיכו להשתולל בטירוף. אלו היו עשר דקות שנראו כמו נצח. תקלטו את התמונה הכללית. זו לא האוטוסטרדה ממינכן לדורטמונד, שבה יש שלטים ברורים ושישה מסלולים ומכונאי שמחליף לכם גלגלים בפינת הטיפולים, כמו בפורמולה .1
אנחנו מדברים על הייוואיי באוקראינה. מסלול אחד שבאמצע כפר אתה פונה ימינה, מיד שמאלה, נכנס לחצר אחורית של בית, עובר בסלון ובעוד שלושה ק"מ עושה סיבוב פרסה, כי ככה המכשיר, שעד עכשיו היה ידידך הקרוב, ביקש.
האנשים מדברים אוקראינית שוטפת, השלטים גם. בדמיוני ראיתי את עצמי חי בשנים הקרובות ביער הסמוך עד שמשלחת בראשותו של חיליק מגנוס היתה מוצאת אותי במצב של טרזן מתקדם.
הGPS- בסוף חזר לעצמו, פחות או יותר, אבל מאותו יום יש בינינו יחסים מתוחים, חשדניים. אני כבר לא אותו עארס שמכניס כתובת ועושה חראקות בדרום דונייצק. לא, נגמר העידן הזה. אנחנו בקושי מדברים, כמעט ולא יוצרים קשר עין. יחסים קורקטיים של אחרי פיצוץ.
עכשיו
מדי יום אני לוקח אותו לרכב עם כפפות של משי, מתנהג אליו כמו מדען טילים שמחזיק פלוטוניום ביד. שחס וחלילה לא ייפול, ייסדק, יחליט שיש לו סיבה טובה לשבות. כבר החלטתי שברגע שאנחנו חוזרים ארצה ניפרד כידידים. לי לא ילבינו מסך באמצע הדרך, למה מי הוא בכלל? שילך להתכייל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם