בין 1984 ל-2012
בשיח הציבורי הנוכחי חזרנו לדבר בשפה אורווליאנית. המנוול הוא הצדיק, הרע הוא הטוב והמוחה, זה שנאבק על פני מדינתו, הוא אנרכיסט
ברעננה התקיימה תהלוכה, שבה נשאו המשתתפים ארון קבורה, כדי לתאר את "פועלו" של רבין. חלילה לא כדי לרמוז על העונש המגיע לו מידי שר ההיסטוריה. הם הרי אנשים ישרי דרך ואידיאליסטים.
רחוב בר-אילן בירושלים הופך מדי שנה לזירת קרבות, שבה הופכים חרדים עגלות אשפה ברחובות ומציתים אותן, זורקים חיתולים בצואת עוללים על ראשיהם של השוטרים, אך ההבלגה של שומרי החוק מוסברת בעובדה שמדובר באנשים עם אידיאלים ובראשם אהבת ישראל.
בבית שמש מתפרעים חרדים בגלל שעיניהם שוזפות ילדה בת שמונה בדרכה לבית הספר. הרי ברור שרק קדושת התורה לנגד עיניהם, וחלילה להאשימם בבריונות למשל.
אנסטסיה מיכאלי משתלחת בכל מי שהרגליו המיניים לא נראים לה. היא מפזרת סביבה גללים של תיאוריות בפסיכולוגיה, בחינוך ובגנטיקה, שעל דרך ההמעטה, ניתן לקרוא להם דברי איוולת וכסילות. אז מה? מי אוסר עליה להתפרע מילולית תחת כל עץ רענן ומיקרופון זניח. הרי היא לא מכסחת, חלילה, מישהו מ"כוחותינו" במפלגות הימין, אז חופש הביטוי עומד לה.
אשתקד התנהלה ברוטשילד המחאה, שהתקשורת חגגה על
השנה מתברר שלרוב אנשי התקשורת, ובעיקר המסחרית, יש תובנה, שהמחאה דאשתקד פגעה בכלכלה ובשוק החופשי. אני בטוח שאינני חושד בכשרים בהנחה שלי שבין ה"נפגעים" היו גם כמה מבעליהם של ערוצי התקשורת. עכשיו העיתונאים לא כוללים את המחאה באג'נדה הדיווחית שלהם.
הפעם הם מסתייגים בטיעון האורווליסטי כי יש בין המוחים ש"נימוסי השולחן" שלהם לא מקובלים. כשהם סיקרו את המחאה בכיכר תחריר, הם לא נרתעו מהעובדה שהמוחים לא היו "ילדים טובים", אלא נקטו באלימות כדי להבהיר את עמדתם. הם היו "אותנטים" וזעמם המופגן התיישר עם האג'נדה של התקשורת תאבת הרייטינג והריגושים.
אצלנו, מסתבר שהמוחים "לא נחמדים", ואם תבדקו לעומק, לא כולם מ"כוחותינו". הם מוחים על זה שישראל הפכה ל"מדינת ברית מילה": הגדולים זוללים עוגות ולקטנים חותכים. אז מה הם רוצים בעצם? הם רוצים שהמדינה תהיה הוגנת, מוסרית ושוויונית, אבוי לאותה חוצפה. בטח הם ממומנים מקרנות בחו"ל, ש"מיועדות להשמידנו". לכן הם "אנרכיסטים".
מירי רגב, שנכנסה לכנסת על הטיקט החברתי, חושבת שאם נכנה את המוחים בכינויי גנאי, תיעלם המחאה וסיבותיה יימוגו. לכן היא גם רומזת בפה מלא, ש"יש להם שיקולים פוליטיים", שבשפה האורווליסטית פירושו "הם לא תומכי הליכוד".
לסיום – ברצוני להעניק את פרס האורווליזם לשנת 2012 לשתי חברות הכנסת אנסטסיה מיכאלי ומירי רגב, שבהתנהגותן מוכיחות, שוב ושוב, כי שיטת הבחירה הנוכחית לכנסת מולידה מוטציות פוליטיות, אבל אורווליסטיות למהדרין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם