60 שנות סטטוס קוו לא נמחקות ברגע
ציבור שלם של חרדים מאמין בכל מאודו שלימוד תורה חשוב יותר משמירות בבונקר. את הציבור הזה צריך לקרב לאוהלי הסיירים בהידברות, בכבוד ובסבלנות
אני לא בא למילואים מחוסר ברירה, כי תמיד יש ברירה. המתנה הגדולה ביותר לאדם במדינה דמוקרטית היא העובדה שתמיד עומדות בפניו לפחות שתי ברירות. מי שבוחר לבוא למילואים מבין שלא רק החוק היבש גורר אותו לצאלים בחום של 40 מעלות או לרמת הגולן בשלג. מה שמביא אותך למילואים הם החברים, האתגר, היציאה לשטח, הגיוון ועוד דבר אחד קטן - הידיעה שהדבר הזה חשוב למעגל רחב של אנשים ושזו הזדמנות לתת משהו מעצמך. אם תרצו, תוכלו לקרוא לזה ציונות.
ועכשיו החליטו שאני פראייר. שכולנו, שני האחוזים שעושים מילואים - פראיירים, אולי מילת הגנאי הקשה ביותר בחברה שמקדשת את הקומבינה ואת ה"לצאת תותח", כי זה מה שמלמדים אותה בריאליטי ובפרסומות.
כמעט שכחנו שמדינת ישראל נבנתה על ידי פראיירים. על ידי אנשים שיצאו לכבוש שממה כי צריך, שהקימו יישובי ספר והגנו עליהם בגופם, שגרו במעברות כי אין ברירה, שבנו כאן בית. תמיד היו מי שישבו בחיבוק ידיים ותמיד היה מי שדאג להצביע על המעט שהוא מקבל תמורת ההרבה שהוא נותן.
ועכשיו קמים מתוכנו אנשים טובים וזועקים בצדק על היעדר השיוויון בנטל, אך הקול הוא קול צורם, מתריס ודורשני.
צריך להבין שתמיד יהיו "פראיירים". השוויון האמיתי טמון באי השוויון היחסי, שכן העובדה שכל בני האדם נולדו שווים אך אינם דומים מחייבת התייחסות שונה לכל אדם. העיקרון לפיו "מכל אדם לפי יכולתו ולכל אדם לפי צרכיו", נכון הרבה יותר מאשר "מכולם אותו דבר ולכולם אותו דבר". כדי לייצר שוויון אמיתי צריך לדעת להכיל את המורכבות שבאי השוויון היחסי והמורכבות הזו קשה ולעתים גם מעצבנת.
הציפייה לפיה עשרות אלפי חרדים ובני מיעוטים ינהרו ללשכות הגיוס בנפש חפצה אינה ריאלית. ציבור שלם של חרדים מאמין בכל מאודו שהתרומה של לימוד תורה לאנושות ולעם היהודי
צריך לתת לציבור הזה אפשרות לשירות קהילתי כשלב ראשון בדרך לשילוב בשירות לאומי או צבאי, תוך מתן תמריצים למי שייבחר במסלול הזה. צריך להבין שאת ההשפעה המזיקה של 60 שנות סטטוס קוו אי אפשר למחות ברגע, רק כי עכשיו נמאס לנו. מי שקורא להם ציבור נצלני מתקשה להבין ולהאמין שלא כולם לובשים שם חליפות ארמאני ומעשנים סיגרים, אלא שרובם נאבקים בדיוק כמונו לגמור את החודש ולהביא קצת שמחה הביתה.
את הפיצוי לאי השוויון בנטל יש לתת בתמריצים למי שעושה ולא בסנקציות על מי שנמנע. אנשי המילואים (ובעיקר החיילים הפשוטים) צריכים לקבל תמריץ מהחברה הישראלית - כי זה מה שמניע אותנו.
יום הוקרה מעושה ופומפוזי זה נחמד, אבל את ההוקרה האמיתית אני מקבל ממי שיודע לומר לי כמה מה שאני עושה חשוב עבורו, ומהדאגה שחייל מילואים לפחות לא יפסיד כסף על הימים שהוא עושה.
לקרוא לעצמנו "פראיירים", זה לזלזל במה שאנחנו עושים. זה כמו להגיד שרופא הולך לעבודה רק בשביל האגו ושמורה הולך ובוחר במקצוע שלו רק בשביל החופשות. מי שעושה למען אחרים הוא לא פראייר - הוא בעל זכות, ועל זה אני לא מתכוון לוותר.
כשהפלוגה שלי תיקרא למשימה בפעם הבאה, אני לא אראה שם אף פראייר. אני אראה שם רק כמה עשרות לוחמים מקצוענים שאני גאה להיות חלק מהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם