שיפור, לא מהפכה
רפורמת הבריאות שהוביל נשיא ארה"ב תעזור ללא מעט אמריקאים שלא יכולים לשלם סכומי עתק עבור הביטוח. ובכל זאת, מדובר בהישג קטן בהרבה ממה שנדמה
נוסח החוק שעבר לבסוף בקונגרס כלל למעלה מ-2,000 עמודים, ומיותר לציין שרובם המכריע של אלה שהצביעו נגדו או בעדו מעולם לא קראו אותו מתחילתו ועד סופו. גילוי נאות – גם אני לא, בכל זאת נותרו לי (קצת) חיים. ואף על פי כן, לכבוד אישורה של רוב הרפורמה על ידי בית המשפט העליון של ארה"ב, ננסה לעשות מעט סדר בנקודות העיקריות שלה.
האמת היא שכ-33 אחוזים מהאמריקאים (בערך 105 מיליון בני אדם) נהנים עוד לפני הרפורמה מביטוח שמסובסד בכבדות על ידי הממשל. הנשיא לינדון ג'ונסון יצר כבר ב-1965 את תוכנית Medicaid, שמספקת ביטוח בריאות לאזרחים עניים, ו-Medicare, שמספקת פוליסות לפנסיונרים ולמוגבלים.
כעת, הרפורמה של אובמה תכניס למעגל המבוטחים עוד כתשעה אחוזים מהאמריקאים (בערך 28 מיליון בני אדם) – הישג חשוב, אך לא בהכרח מהפכה בקנה מידה היסטורי. אלה הם האזרחים שאינם עניים מספיק כדי ליהנות מביטוח מסובסד תחת התנאים הקודמים, ואינם עשירים מספיק כדי לרכוש את הפוליסות היקרות, שעלותן מגיעה בקלות ל-1,500 עד 2,500 דולרים בחודש עבור משפחה בת ארבע נפשות.
זה מביא אותנו לקונספציה השגויה הנוספת ביחס לרפורמה של אובמה, כאילו היא אמורה להוזיל בצורה דרסטית את מחירי הפוליסות. האמת היא שהאמריקאים ממשיכים לשלם סכומים עצומים עבור ביטוח הבריאות שלהם, ואין שום ודאות שמצב זה הולך להשתנות גם לאחר שכל חלקי הרפורמה יכנסו לתוקף. בינתיים מחירי הפוליסות רק ממשיכים לעלות, אף שבקצב מעט אטי יותר.
הם טוענים כי הם אדונים לחייהם, והממשל לא יכול לחייב אותם להוצאה אדירה שיכולה להגיע ללמעלה מ-30 אלף דולרים בשנה למשפחה בת ארבע נפשות. אולם גם לתומכי הרפורמה יש טיעון חזק בנקודה זו: הם מציינים כי אותם "גיבורים" שלא רוכשים ביטוח מגיעים בסופו של דבר לחדרי המיון
חשוב לציין כי אפילו אם מתעלמים מהמניפולציה הסטטיסטית של "כ-50 מיליון איש ללא ביטוח בריאות", קיים סימן שאלה גדול באשר ליכולתו של הממשל להכניס למעגל המבוטחים גם רבים מאותם 28 מיליון אמריקאים שבאמת אינם יכולים לרכוש ביטוח. בית המשפט קבע כי הממשל לא יכול לכפות על המדינות, ששולטות בחלק גדול מהבירוקרטיה הקשורה בביטוחים המסובסדים, להרחיב את מעגל הזכאים בתחומן, וכמה מושלים רפובליקנים מיהרו להודיע כי בכוונתם לנצל פסיקה זו ולא ליישם את החלק הזה של הרפורמה.
לעומת זאת, החלק הפופולרי ביותר ברפורמה (שכמכלול רוב הציבור רוצה לבטל אותה), הינו איסור על חברות ביטוח שלא לחדש פוליסות למבוטחים שנתגלתה אצלם מחלה, ולא לקבל מבוטחים חדשים הנמצאים במצב רפואי שהופך אותם ל"לא רווחיים". שינוי חשוב נוסף הוא החלת החובה על חברות שמעסיקות 50 עובדים או יותר לממן את ביטוח הבריאות של עובדיהן, אולם סעיף זה שנוי יותר במחלוקת.
הרפובליקנים טוענים כי העלויות הכרוכות בכך יובילו חברות רבות לפיטורי עובדים, אם לא לפשיטת רגל ממש. בתקופה של אבטלה גואה באמריקה, זהו עניין רגיש במיוחד. עוד סעיף מרכזי יאפשר לצעירים עד גיל 26 להישאר תחת הפוליסה שרכשו עבורם הוריהם כשהיו ילדים, כך שהנטל הכספי יישאר אצל ההורים (למרות שאם רצו בכך, גם מקודם יכלו ההורים לממן את הפוליסה החדשה שרכשו ילדיהם). אלה חידושים משמעותיים, אך לא מדובר במהפכה טוטאלית, כפי שנוטים רבים להניח בטעות.
בכל מקרה, הקרע הפוליטי סביב הרפורמה הוא מהגדולים שידעה ארה"ב בעשורים האחרונים, אבל על דבר אחד מסכימים גם הרפובליקנים וגם הדמוקרטים: שוק ביטוחי הבריאות באמריקה הוא ייצור מעוות שניזון מתאוות בצע גרוטסקית, וחייבים לאלף אותו. המחלוקת היא על הדרך.
איש לא נהנה לראות פרמדיקים באמבולנס מחטטים בארנקו של פצוע כדי לברר האם יש לו ביטוח בריאות ובאיזה היקף, ובהתאם לכך להחליט אם לפנותו לבית חולים פרטי או לזרוק אותו בחדר המיון של בית החולים המחוזי. ההליך הזה, אגב, מכונה "ביופסיית ארנק" (“Wallet Biopsy”), ועבור יותר מדי אמריקאים הייתה זו הביופסיה הראשונה והאחרונה שעברו בחייהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם