היסוד היציב: הייחוד של אנתוני פארקר
ככל שהתבגר, והגיע לגיל שבו מעריכים יותר תבונה, קבוצתיות ויכולת להסתגל, כך בלט אנתוני פארקר יותר
אחוזי הקליעה שלו ירדו מ53- אחוז בקריירה ל42- אחוז ואיתם צנח גם יחס האסיסטים/איבודים. נתונים דומים רשם גם במשחק ההכרעה נגד ז'לגיריס ב2004- ובסדרת הפלייאוף נגד אולימפיאקוס שנתיים אחר-כך. זה לא היה רע, פארקר כמעט אף פעם לא היה רע, אבל מי שזוכר אותו כמבריק וסוחף מבלבל בין סלים מרהיבים ומבצעים אתלטיים לבין התעלות במשחקים גדולים.
במשולש הברזל של השושלת הגדולה, פארקר היה דווקא היסוד היציב. וויצ'יץ' סיפק חוכמה וגודל, ואילו הווינר הגדול היה שאראס, שחקן של מעמדי שיא ומשחקי הכרעה. זה מה שעשה את השלישייה כולה לדומיננטית כל-כך: הם השלימו זה את זה, בלי להתחרות על אותה משבצת ומתוך אינטליגנציה עילאית, הבנה אינסטינקטיבית ואחדות מטרה.
היציבות הזו היתה חלק ממה שעשה את פארקר לאטרקטיבי כל-כך על המגרש ומחוצה לו, תוך גילוי תכונה שאפשר לאפיין אותה במילה אחת: קלאסה. בדיבור שלו, כמו במשחק, היה משהו אלגנטי וטבעי.
כשהטביע מעל יריב או כשתיאר את עולמו בשיחה, הוא לא נראה כמי שמתאמץ להרשים אלא פשוט מביא את מי שהוא. התנועה היעילה ביותר שלו היתה אחד הדברים הבסיסיים אבל היעילים ביותר בכדורסל: הוא הוביל את היריב למקום הנוח לו, ואז עלה לג'אמפ בלתי עציר תוך כדי כדרור. כל כך פשוט, כל כך קשה לביצוע באחוזי הצלחה גבוהים.
לפני שחזר ל,NBA- פארקר כבר חשב על פרישה. הוא היה כבר בן ,31 הגוף כבר התחיל להרגיש את כל ההמראות והנחיתות, משהו בכוח המתפרץ של הצעד הראשון הלך לאיבוד. בעונה האחרונה במכבי ירד מספר זריקות העונשין שלו כמעט בחצי. ואז, כמו שעושים רק שחקנים גדולים ונבונים, המציא את עצמו מחדש: הוא הפך לקלע קטלני מבחוץ, 44 אחוז מה3- בשתי העונות האחרונות בטורונטו, 46 אחוז בפלייאוף עם קליבלנד לפני שנתיים - ולשחקן משלים יציב וחיוני.
נדמה שדווקא כשהיה צעיר יותר, ואתלט גדול גם במונחי ,NBA החמיצו אותו הקבוצות שם מפני שציפו לדברים שעושה אתלט צעיר. ככל שהתבגר, והגיע לגיל שבו מעריכים יותר תבונה, קבוצתיות ויכולת להסתגל, כך בלט פארקר יותר. ולנו לא נותר אלא להודות על כך שההבנה המאוחרת הזו מה ערכו של היסוד היציב, העניקה לנו חמש שנים עם שחקן ואדם שמעטים כמוהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם