האתגרים החדשים
רעידת האדמה במזה"ת, חיזקה את האיסלאם על פני הערביות. כשארה"ב עומדת מנגד, לא נותר לישראל אלא לנהל ולהכיל את הסכסוך
הראשון שבהם הוא שינוי הזהויות והבריתות: מעולם של לאומיות ערבית, של זהות ערבית, של איגודים ערביים, אנחנו נכנסים למזרח תיכון שמרכיב הזהות המרכזי בו הוא האיסלאם. לא יכול להיות דבר יותר מנותק מהמציאות מאשר הצעתו של הנשיא שמעון פרס לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין שהליגה הערבית תקבל מנדט לשנתיים על סוריה כפתרון למתרחש שם.
בפועל, הליגה הערבית היא "מת-חי". שתי מעצמות איסלאמיות גדולות, טורקיה ואיראן, שאינן דוברות ערבית, התחילו כבר להתמודד על ההגמוניה במזרח התיכון דובר הערבית.
מה שמעניין הוא שמדינות הלאום הערביות ומשטרים צבאיים ערביים חילוניים צמחו בעקבות התבוסה הערבית ב-1948 במלחמת העצמאות. המשטרים האלו נופלים עכשיו לא בגלל ישראל, אלא בגלל הכישלון החברתי-כלכלי שלהם.
מאז 1948 הסכסוך שלנו עם מדינות ערב נקרא "הסכסוך הישראלי-ערבי". האם מעכשיו הוא ייקרא "הסכסוך הישראלי-איסלאמי"? מי שיקרא את אמנת חמאס יראה שאצלו כבר מזמן הסכסוך הוא מול היהודים שהשתלטו על אדמתו של אללה.
מעולם של זהות ערבית, לעולם של זהות אסלאמית, חגיגות הניצחון במצרים
צילום: רויטרס
ניהול הסכסוך
המאפיין השני הבולט הוא הניוון המתמשך של מעצמות המערב, ובראשן ארצות הברית, ואוזלת ידן מול המתרחש באזורנו. זאת במקביל למאמץ של מעצמות כמו רוסיה וסין לנסות להשפיע בדרך כלשהי על המתרחש באזור. כאשר נשיא ארצות הברית מצהיר שהיא "הולכת עם הצד ההיסטורי הנכון", ועל כן זרקה את מובארק לפח ההיסטוריה, הוא מאותת בכך לכולם שאין לה מדיניות, אלא רק צורך לחזות להיכן זורמת ההיסטוריה.
המאפיין השלישי הוא שהמזרח התיכון נמצא בלבו של הר געש המייצר דינמיות בלתי פוסקת של אי-יציבות והפתעות. האם מפת המדינות כפי שעוצבה לפני כ-100 שנה תישאר או תשתנה? בכמה מדינות, כמו סודן, היא כבר השתנתה. מה יהיה בעיראק, בסוריה ובלבנון? כל המשטרים המלוכניים באזור עדין עומדים על תלם. עד מתי? להיכן תפנה מצרים האיסלאמית? האם תכרות ברית עם ערב הסעודית כדי להקים ציר ערבי מול איראן? או
שדווקא תתחבר לאיראן?
מדינת ישראל מתייצבת מול אזור עוין, בדומה למצב שבו הייתה נתונה אחרי הקמתה ב-1948. אולם אז היא הייתה חלשה מכל הבחינות, ואילו היום היא המעצמה השלישית באזור לצד איראן וטורקיה.
מה הם ציוויי ה"עשה ואל תעשה" של ישראל? ראשית, לא לנסות להתערב במה שנעשה סביבנו; שנית, לא להיגרר לפרובוקציות ולא להיכנס להרפתקאות, כמו "חיסול חמאס", או להבדיל להעמיד עצמנו לבד מול איראן; שלישית, לזנוח את החתירה להסכמי שלום או הסכמי קבע ואת האובססיה החולנית "להסדר מהיר עם הפלסטינים" (איזה? של מדינת חמאס בעזה?), כמובן בלי לזנוח את עצם הכמיהה המוצהרת לשלום.
ניהול הסכסוך והכלתו הם אלו שצריכים להדריך אותנו עכשיו, ולא פתרונו. והשניים האחרונים, שאינם פחותים בחשיבותם: לשמר את כוננותו ומוכנותו של צה"ל ולהגן על מערכת היחסים המיוחדת עם ארה"ב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם