גלגל חמישי
בנסיעה במושב האחורי של הארלי דיווידסון, בדרכי אל מוות בטוח, חלפו בי הרהורים שבעיקרם - כמה טוב לנשק את האדמה
אני לא אחד שיודע לתפקד במצבים מהסוג הזה, "איש קרח" שיודע לשמור על קור רוח ומחשבה שקולה. אני, במצבים כאלו - קורס מיד. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים: על הילדות שלי בקיבוץ דביר, על ירח הדבש שלי ושל רוני בפראג, על מהלכי שש-בש, על תפריטים של מסעדות סיניות, על מחירים של צימרים בצפון, על שלי יחימוביץ' בבגד ים - שום דבר לא עזר. בראשי המשיכו לרוץ מחשבות מזעזעות על איך ייראה גופי לאחר שאפול מהאופנוע ואפגוש את הכביש במהירות של מאה ומשהו קמ"ש.
העניין הוא שלא היה במה להחזיק באופנוע הזה, לא היה שום דבר שיכולתי לתפוס כדי לייצב את עצמי. לא ייאמן, חשבתי לעצמי, שבכל האופנוע המזוין הזה, ששווה משהו כמו 150 אלף שקל, אין במה להחזיק.
רק כשעקפנו כמה אופנועי הארלי דיווידסון אחרים שנסעו איתנו בחבורה, הבנתי מה הקטע: בשביל לשמור על איזון, מי שרוכב במושב האחורי פשוט מחבק את מי שמלפניו. ההבדל הוא שכל האחרים שרכבו על המושב האחורי היו נשים שהחזיקו את הגברים שרכבו מלפנים. יותר מזה: הן היו בנות הזוג של הגברים שישבו לפניהן. הן יכלו להרשות לעצמן את האחיזה הטבעית הזו במותני הגבר שלפניהן. במקרה שלי, שום דבר לא היה טבעי. האם לחבק את האדם המקועקע בבגדי העור שמרכיב אותי, או להמר על מוות בטוח?
בסוף החלטתי שעדיף לי מוות אכזרי בכביש החוף מאשר לחבק את הטיפוס המחוספס שהרכיב אותי. מילא אם הייתי שואל אותו לפני שעלינו על האופנוע אם זה בסדר שאחבק אותו בנסיעה - אבל סתם ככה פתאום לשלוח ידיים אל מותניו?
כך שהדבר היחיד שנותר לי להיאחז בו בנקודה הזו היה אלוהים. "אלוהים היקר", מלמלתי לעצמי, "אלוהי ההארלי והבוכנות, תן לי להגיע בשלום אל היעד. רחם עלי, אלוהים, אני עדיין צעיר, ולא הספקתי כלום בחיי: אין לי עדיין ילדים, לא הייתי אף פעם בהופעה של אייל גולן בקיסריה, ומעולם לא אכלתי בסביח של עובד בגבעתיים. אנא ממך, אל רחום וחנון, רחם עלי ותן לי להמשיך לחיות בחתיכה אחת. תן לי לסיים את היום הזה בביתי שלי ולא בחדר המתים במכון הפתולוגי".
התנחמתי בכך שהנסיעה הספציפית הזו הייתה אחת הקצרות ביותר של מועדון רוכבי הארלי דיווידסון. אחת לשבועיים בערך נפגשים כל חברי המועדון עם אופנועיהם ואגזוזיהם ויוצאים לרכוב יחד בקבוצה (של לפחות 30 אופנועים) בכל רחבי הארץ. הנסיעה בדרך כלל נמשכת לפחות חמש
"הפחד זה חלק מכל העניין, זה חלק מהמהות של הרכיבה", אמר לי אחד הרוכבים כשהגענו ליעד, בזמן שאני הייתי עסוק בלנשק את האדמה המוצקה.
חברת הארלי דיווידסון נוסדה ב-1903 במילווקי על ידי ויליאם הארלי והאחים דיווידסון. עם השנים הפך המותג לשם נרדף לחופש, אי ציות לחוקים, פראות, גבריות, אינדיבידואליזם, קרימינליות ו-וולגאריות בניחוח בירה, ומצד שני גם לקלישאה על גברים אבודים שמציידים את עצמם בהארלי עם הגיעם לגיל שבו אפשר להתחיל לסבול ממשבר גיל העמידה.
מועדון רוכבי הארלי דיווידסון הישראלי איננו משתייך באופן מוחלט לשום מחנה: מצד אחד, האנשים המרכיבים את המועדון הם לא חבורת פורעי חוק קיצוניים כמו רוכבי ההל'ס אנג'לס (Hell's Angels) מארצות הברית, שבמסגרת חיי היומיום עוסקים בפעילויות כגון אונס קבוצתי, ייבוא סמים מהגבול המקסיקני והריגת אנשים בהופעות של הרולינג סטונס.
רוב אנשי המועדון הישראלי הם בעלי מקצועות מסודרים (כלומר, מקצוע שאיננו רצח סדרתי או סחר מאורגן בסמים); ומצד שני, הם גם לא הקלישאה המוחלטת על האדם במשבר גיל העמידה, שמפנק את חוסר התכלית של קיומו באופנוע הארלי חדש. אחרי יום בחברתם אני יכול להגיד שחברי המועדון הם אנשים פרועים במידה, בעלי נטייה טבעית - אך לא הרסנית - לא לציית לחוקים, אבל בעיקר עם אהבה בלתי נגמרת למפלצות הברזל תוצרת הארלי דיווידסון. האהבה המוחלטת לאופנועים והשיכרון המשותף שהם חווים כשהם שומעים את רחש המנוע של ההארלי, הם מה שמאחד אותם.
ארנון אהרונסון, בן 59 מירושלים, הוא יו"ר המועדון. החזות שלו מרתקת: על ראשו בנדנה שחורה, לעיניו משקפי שמש גדולים, וזרועותיו מעוטרות בקעקועים: על הזרוע הימנית קעקוע של אריה, ועל השמאלית - איך לא - הסמל של הארלי דיווידסון. הוא לבוש בג'ינס, טישירט אפורה עם הסמל של הארלי ווסט עור שחור, מקושט בסמלים של הארלי דיווידסון כמובן. "בגיל עשר", הוא מסביר לי איך הגיע לעולם האופנועים, "התחלתי לגנוב טוסטוסים. גנבתי בעיקר בשכונה שלי, ביד אליהו. הייתי גונב טוסטוס ונוסע לאליאנס ברמת אביב לרקוד עם החבר'ה".
ומה היית עושה עם הטוסטוס במוצאי שבת?
"מחזיר אותו".
אז בעצם היית שואל את הטוסטוס.
"אפשר להגיד".
פסטיבל הבירה והבשר של מסעדת רובינשטיין הומה אופנוענים. בערך מאה אופנוענים בבגדי עור ובנדנות מסתובבים בסביבה עם כוסות בירה ביד אחת ונקניקיות על מקל ביד השנייה. מהרמקולים נפלטת מוזיקה משונה: כל מיני רמיקסים ביזאריים של שירים מהסבנטיז והאייטיז. נערות חינניות בבגדים חושפניים מרימות את המוראל הכללי. על הבמה להקת קאברים שתכף תתחיל לנגן להיטי שנות החמישים-שישים. אין ספק שזהו מתכון בטוח לבלגן. אורן, חבר שלי, שהתלווה אלי לכל העניין, לוחש לי באוזן: "מעניין מתי יתחילו היריות".
בינתיים אני ניגש לארנון. "אני רוצה שתסביר לי אחת ולתמיד מה הכיף הגדול ברכיבה על אופנועים, למה לא לנסוע באוטו וזהו".
"כשאתה נוסע באוטו", הוא משיב לי, "מה יוצא לך מזה" אתה יושב בתוך האוטו, אוכל את הלב, רב עם האישה, רב עם הילדים. עלית על האופנוע - הילדים בכלל לא איתך, והבת זוג שלך לא רבה איתך, כי היא יושבת מאחוריך ושותקת. זה ההבדל".
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם