הקרב

מכת ברק

בבני ברק בטוחים שלוכדי העריקים רחוקים מלהסתער על המעוז החרדי, אבל גם שם מבינים שמה שהיה לא יהיה עוד

אראל סג''ל | 13/7/2012 5:00 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תגיות:
דומני שהביטוי הבהיר ביותר של השפעת ביוגרפיה על מהלך ההיסטוריה טמון בדברי וינסטון צ'רצ'יל לאחר מלחמת העולם השנייה: "מעולם לא הסכמתי עם דבריהם האדיבים של אנשים רבים, לפיהם הענקתי השראה לאומה. הייתה זו האומה בעלת לב הארי שהעניקה לי השראה. אני רק נקראתי ביום פקודה לתת את השאגה. ולנמשל . נתניהו אינו צ'רצ'יל, הימים אינם צוק העתים של מלחמת העולם השנייה, אולם אין חולק כי נושא השוויון בנטל הגיע למסה הקריטית, דרישה מהותית ודחופה לגבי עתיד המדינה. דעת הקהל ברורה ומעניקה את ההשראה, ועל נתניהו מוטל לספק שאגה, ואם לא שאגה, נהמה. רק לא יללה.

במזנון חופשי, "בופה" בלעז, אדם חש כמי שמערים על המערכת באמצעות פיו, ולפיכך הוא מעמיס על צלחתו פעם אחר פעם כמויות אוכל שהיו מצילות סוכנות דוגמניות איטלקית ושלושה כפרים ברואנדה. אלא שכאן נכנס לתמונה "פרדוקס הבופה". שהרי כדי ליהנות מהאפשרויות הבלתי מוגבלות של הבופה, אין מנוס מלהתערבב עם סוג הטיפוסים שנמשכים לשלטי ניאון שמהבהבים "אכול כפי יכולתך" ומסתערים על המזנון בחתונה. ואלו טיפוסים שביומיום אתה לא רוצה שיהיה לך איתם קשר, אפילו לא מגע עור מזדמן. כנשרים מורעבים הם עטים על האוכל, פניהם חתומות בעווית תאווה. הודפים נשים זקנות החותרות בייאוש לעבר הסלמון האפרפר, ודורסים ילדים מבוהלים. להסתכל עליהם זה להסתכל בראי.

לדידי, פרדוקס דומה מתקיים כעת, בשעה שדעת הקהל והתקשורת עוסקות בשוויון בנטל. אני מודה שהנטייה הראשונית, האינסטינקטיבית, זו שנכנעתי לה, הייתה לאמץ צדק עיוור ולשעוט קדימה תחת רתק קלישאות זועמות. אבל בין הצדק הטבעי, הטהור, לבין המציאות צריך לחבר. איך? ניסיתי לברר.
ברקע הדיווחים על התקדמות במגעים למציאת חלופה לחוק טל, שמעתי את השר משה יעלון תוקף את הצהרת ישראל ביתנו שלפיה תתנגד להצעה שלא תכלול גיוס לכל אזרח שיגיע לגיל 18. יעלון טען כי כל מי שקורא לגיוס לכולם מיד בגיל 18, מתכוון לחוק שיהפוך לאות מתה, משום שלא ניתן ליישמו. אז נסעתי בצהרי היום לבני ברק.

לפני הכל נכנסתי להתפלל בשטיבלך של איצקוביץ. היה חום גיהנום, ובמקום עמד ניחוח מתוק ועדין שהזכיר את הגנגס ביום קיץ חם. נכנסתי לשיחה עם אברך שזיהה אותי והטיח בי טיעון מקורי נגד הדרישה לשוויון בנטל והצורך בהטלת סנקציות על מי שמסרב לשרת. לדידו, במדינה דמוקרטית הזכויות האזרחיות נשמרות לאזרח ואינן ניתנות לביטול גם אם אין ממלאים את החובות. אמרתי לו שזה טיעון מוכר הנובע מהשקפה רווחת ומעוותת של ליברליזם מערבי אכול הרס עצמי, שלפיו החוזה בין המדינה לאזרח מכיל רק את חובות המדינה כלפי האינדיבידואל ולא ההפך. זו ההשקפה הבסיסית של מדינת כל אזרחיה וזה מאוד מסקרן, כיצד התנחלה השקפה זו בין החרדים, משום שהחרדים הינם האחרונים לעשות שימוש בתירוץ כזה. במדינת כל אזרחיה הדת מופרדת מהמדינה. לפיכך אין שום מחויבות של המדינה לתמוך בעשרות אלפי אברכים שתורתם אומנותם, שלא לדבר על מפעל הרבנות הראשית המספק עבודה לרבים.

אברך אחר הצטרף לשיחה והשמיע לי את השלאגר החדש. הצבא לא צריך כל כך הרבה חיילים. צריך לעבור לצבא מתנדבים מקצועי. קצרה היריעה מלספר עד כמה אווילית ומסוכנת הדרישה הזו, וזאת בשל ההשלכות החברתיות המסוכנות. קאסטת לוחמים וחבורת שכירי חרב אינן מתכון נושא השוויון בנטל הגיע בשלב זה למסה הקריטית, דעת הקהל ברורה ומעניקה את ההשראה, ועל בנימין נתניהו מוטל לספק שאגה, ואם לא שאגה, נהמה. רק לא יללה לגאולה חברתית אלא לחורבן שארית הסולידריות הישראלית.

ואז ניגש אלי שלומי, בן 31, כיפה סרוגה. בצבא שירת בנח"ל החרדי. חי בפתח תקווה אבל עד החתונה גר בבני ברק. הוריו והורי אשתו עדיין גרים בבני ברק. הוא פותח במונולוג, מעלה הצעה שאיכשהו נשמעת לי הגיונית. תשפטו. "המשותף לכל ההצעות לגיוס ושילוב החרדים", הוא מסביר, "זה שיש עוול גדול במצב שבו הציבור החרדי פטור משירות. המחלוקת היא על ה-איך. איך משנים סטטוס קוו בן 64 שנה? איך משכנעים או כופים על הציבור החרדי והערבי להשתתף בנטל"?
צילום: אי-פי
איך משנים סטטוס קוו בן 64 שנה? צילום: אי-פי

"תראה", הוא מגחך, "אלו שחושבים שאפשר לגייס חרדים בהידברות, מבלבלים את המוח ובהכרח גם יגיעו לפשרות מרחיקות לכת שבסופן יישאר חוק מסורס ומעוות. אלו שחושבים שאפשר לכפות גיוס בכוח - טועים גם הם. תראה את בית הספר בעמנואל. ההורים לא הסכימו להחלטת בית המשפט ונשלחו לכלא. הציבור החרדי הפך את האירוע למפגן כוח, וההורים הפכו לגיבורי הקהילה. לאחר כמה ימים בכלא שוחררו ההורים. מי הפסיד בסיפור? מערכת אכיפת החוק ובתי המשפט. מי ניצח - החרדים.

"תבין", הוא ממשיך, "כשניידות לוכדי העריקים יסתובבו בבני ברק ובגאולה וייכנסו לישיבות - הסיפור הזה יחזור על עצמו במדויק. הבחורים יהפכו לגיבורים, קדושים, מוסרי נפשם על לימוד תורה. בית הכלא יהפוך לזמן קצר לכוילל מתוקשר,ולאחר מספר שבועות או חודשים הבחורים ישוחררו מחוסר מקום או תקציב, כשבכיסם תעודת פטור רשמית וברזומה הפנים קהילתי יוכלו לרשום לעצמם - מסירת הנפש בפני הפריץ הציוני. מי שחושב שצריך לתגמל מאוד את מי שמשרת, צודק. אבל יש גבול ליכולת התקציבית. בתיאוריה זה מעולה: משכורת גבוהה לחיילים, לימודים בחינם ואדמות ברמת השרון. אבל המציאות תעקר את החלום מתוכן".

אז מה, אני שואל, איך מגיעים לשוויון בנטל? איך דואגים שהמדינה לא תקרוס? "לא להכריח להתגייס", הוא מחייך. "את אף אחד. לא חרדים ולא תל אביבים ולא אף אחד אחר. צריך לשנות את תפיסת

השירות מן היסוד. מעתה השירות איננו חובה, ומי שמכל סיבה שהיא בוחר לא לשרת את מדינתו בצבא או בשירות לאומי, אינו מחויב. אבל מי שלא שירת את המדינה מסיבות שאינן רפואיות ברורות, לא יוכל לקבל משכורת או תקציב במישרין או בעקיפין מהמדינה. לא גננת, לא מורה, לא פקיד בעירייה ולא רב שכונה. חברות המעסיקות עובדים שלא שירתו, מעל אחוז מסוים מהעובדים, נניח מעל 25 אחוז מכוח האדם, לא יוכלו לגשת למכרזים ממשלתיים. אדם שלא נשא בנטל, לא יוכל לעמוד בראש חברה ציבורית, לשבת בדירקטוריון או להיות בעלים של חברה ציבורית, וזה כדי למנוע מצב שבו בני עשירים יבחרו לא לשרת," הוא מציין.

זה לא נגמר כאן. "מי שלא שירת, לא יקבל סבסוד בשכר לימוד באוניברסיטה. לא יהיה זכאי לדיור מוזל. לא יהיה זכאי להנחות בארנונה, השלמת הכנסה, חינוך חינם מגיל שלוש וכו. "תבין, הרעיון הוא כזה, יש אזרחים התורמים למדינה ונהנים באופן מלא משירותיה ומתמיכתה. ויש שבוחרים שלא לעשות כן ולא ייהנו מאותן הטבות שהמדינה מספקת כיום. בטווח הקצר, שלטון החוק לא יהפוך לפיאסקו. בטווח הארוך, כל, ואני מדגיש, כל מי שאיננו עילוי נדיר ויחיד בדורו, יתגייס. אין לחברה החרדית דרך להתקיים ללא יניקה מעטיני האוצר. הם צריכים לאכול. היחידים שלא ישרתו הם אלה שהקהילה כולה תחליט שהם מספיק גאונים כדי שיהיה כדאי להחזיק אותם בבית המדרש".

בלוגים של אריאל סגל
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים