לא מפיק מרגליות
אחרי שנכווה עם אולמרט, דן מרגלית צריך היה להיזהר שבעתיים עם ברק, אבל הוא נשרך אחרי שר הביטחון ואף נשבע בשמו. חבל.
ישראל היא מדינה שהשליכה לכלא נשיא אחד (נשיא נוסף עזב את תפקידו כתוצאה מחקירה), שר אוצר, שר פנים ושר בריאות, וחקרה חמישה ראשי ממשלה חקירות ממושכות. לפיכך, אין פלא שכמעט אין קופצים שמתנדבים להיכנס לחיים הפוליטיים.
הרי כל זב ומצורע יכול לפתוח לך תיק בהבל פיו, ובפרקליטות עלולים להימצא אנשים שיקנו את סחורתו וירדפו אותך שנתיים, שש שנים (אולמרט) או 15 שנה (ליברמן), עם או בלי סיבה אמיתית, בלי שאף אחד יכול לערער על שיקול דעתם ואיש לא יכול לבקר אותם לפני או אחרי החלטתם.
העיקר "להיכנס להיסטוריה" כמי שהפיל פוליטיקאי בכיר. תוסיפו לזה את חוק הצינון השערורייתי ותקבלו את משבר המנהיגות שישראל שקועה בתוכו.
זה מה שהמאמר הזה היה אמור להסביר במקור. אבל במציאות יצא לי לצפות אתמול בפניו האפורות, כשולי הקדירה, של דן מרגלית ב"פגוש את העיתונות" ולהאזין לו זועק שאף על פי כן, ולמרות הכל, אהוד אולמרט מושחת.
מרגלית, שהוביל את בית דין השדה שרדף את אולמרט בחמש השנים האחרונות, מתקשה לקבל את הכרעת הדין. אני די מבין אותו. כל מעשי ידיו טבעו בים, כנגד כל הסיכויים והציפיות. אגב, זה די באשמתנו.
אנחנו, בתקשורת העצמאית פחות-אויותר, הנחנו למרגלית ולחבריו להשתלט על השיח הציבורי לחלוטין. אני שמעתי את סיפור קריסתה של עדת המפתח רייצ'ל מור בפרשת "ראשונטורס" כבר לפני שנה. מה עשיתי עם זה? כלום לא עשיתי עם זה. הייתי כל כך משוכנע באשמתו של אולמרט, שפשוט גנזתי את זה. שטפו לי את המוח.
עכשיו בא מרגלית, מייבב
איך, למען השם, דן מרגלית לא לומד לקח, לא מסיק מסקנות, לא מתקן בתנועה. למעלה מ-35 שנה הוא רבץ בשלולית של אולמרט, בן בית של ממש, החבר הכי טוב, ובכל פעם שאמרו לו שאולמרט מושחת, הוא תבע הוכחה.
אחר כך, יום בהיר אחד, הוא התהפך. זכותו. אבל במקביל הוא זינק מפרוותו של אולמרט והחל לקנן בפרוותו של אהוד ברק.
למי שלא ידע, מרגלית הוא בן בית עכשיו אצל ברק. כנראה ראייתו נחלשה, כי לו התבונן סביב היה רואה סממנים מובהקים בהרבה של נהנתנות ושחיתות לכאורה מאשר אצל אולמרט.
ברק מתגורר בדירה ששווייה עשרות מיליונים ושוכר דירה בעשרות אלפים לחודש; ברק הוא ראש הממשלה שאישר לערפאת לקדוח גז מול עזה בניגוד לכל ההמלצות המקצועיות (ומקורביו נצפו אחר כך במשרדי "בריטיש גז").
ברק הוא זה שעשה לובינג מאסיבי למיליארדר מצרי כדי לאפשר לו לקנות את "פרטנר" בניגוד לחוק, בניגוד לקביעת ראש השב"כ, בהתמדה סיזיפית, עד שנזרק מכל המדרגות על ידי יובל דיסקין; ברק היה זה שרעייתו פתחה חברת לובינג הון-שלטון ממרומי הטירה באקירוב; ברק היה זה שנתפס בנהנתנות המופלגת באותה נסיעת תענוגות לסלון האווירי בפריז; ברק הוא זה שהעביר לבנותיו חברות שמכניסות מיליונים וספג ביקורת נוקבת (לא מספיק) ממבקר המדינה.
ברק הוא זה שלא משאיר אחריו, לא בצבא ולא באזרחות, אף פעם, פרוטוקולים או קלטות או עדויות כלשהן; ברק הוא זה שכל מקורביו העדיפו את זכות השתיקה בפרשת העמותות אחרי הקמפיין ב-99'; ברק הוא זה שמרטין שלאף דרש ממנו בחזרה למעלה מחצי מיליון דולר שהעביר (זה לא חוקי, אגב) לצורך מימון "מטה הסיבוב השני" בקמפיין ההוא (לא היה סיבוב שני, אבל גם הכסף לא הוחזר).
אפשר להמשיך את הרשימה הזו עד סוף העיתון, אבל העיקרון ברור. אחרי שנכווה עם אולמרט, דן מרגלית היה אמור להיזהר שבעתיים עם ברק, ובמקום זה הוא נשרך אחרי שר הביטחון באשר ילך, מספק לו שירותי דברור ותקשורת יעילים ונשבע בשמו. אחח, יא דן. האמן לי, זה לא רע לעיתונאי מדי פעם לנסות להתנתק מפטמות השלטון. זו תחושה משחררת, אמיתית, משכרת. נסה את זה פעם.
אקו"ם