להציל את משה סילמן הבא
מי שחושב שמשה סילמן הוא מקרה קיצון כנראה לא חש עדיין את שרירות וגסות הלב של הממסד. המרחק בין כל אחד מאיתנו לבינו הוא פקיד שומה אחד חסר לב
לוויתי כסף מהורי (מה שלא עשיתי מהצבא בערך) וחזרתי לביתי בת"א. בתיבה חיכו לי כשמונה מכתבים שלמעשה היו העתק של מכתבים ממס הכנסה שנשלחו לכל גוף שאי פעם הוצאתי לו חשבונית על כך שכל כספי מעוקל וחייב לעבור לידי הרשויות.
התקשרתי למנהלת החשבונות שלי שלא ידעה להסביר את פשר העניין (למיטב ידיעתה וידיעתי לא הייתי חייב ולו שקל אחד למס הכנסה). למחרת התייצבנו שנינו במשרדי מס הכנסה לברר את העניין.
מסתבר שבמהלך השנה לא שילמתי במהלך החודשיים מקדמות (כעצמאי חישוב המס שחייב לשלם מתבצע בסוף השנה, אך במהלכה אני משלם מקדמות כל חודש על החשבון ומתקזז עם הרשויות במקרה שבסוף השנה חייב יותר - או שהם חייבים לי ומחזירים לי כסף). מדובר על סכום של כמה מאות שקלים בלבד.
כשהבנתי במה הדברים אמורים נרגעתי. חשבתי שאם זו הבעיה אשלם את אותם מאות שקלים ואולי אפילו קנס קטן וחיי ישובו למסלולם. אך לפקיד שישב מולי (באופן אובייקטיבי אני אומר - איש דוחה, גס, שבקושי מסוגל להוציא משפט אחד בעברית תקנית) היו תוכניות אחרות: התנאי שלו להסרת העיקול היה שאשלם מקדמה מראש על כל השנה, המסתכמת בכמה עשרות אלפי שקלים, וחלק מהמקדמות לשנה הבאה, מדובר בעוד כמה עשרות אלפי שקלים.
לא היה ברשותי אפילו חצי מהסכום שהוא דרש ואני במצב שאין לי שקל וכל משכורת קיימת או עתידית מעוקלת. ניסיתי להסביר, להתווכח, להתחנן, לשאול איך אני אמור להתקיים עכשיו? לאכול? ללכת לעבודה? לשלם שכר דירה? אך דבר לא עזר. לבסוף גירש אותי הפקיד בצעקות מחדרו במשפט, ואני מצטט, "קודם תשלם את הכסף שאתה חייב לי ואחרי זה אני אדבר איתך..." ( כן כן הוא השתמש במילים –שאתה! חייב לי!) וכך יצאתי ממשרדי מס הכנסה חסר כל! אשכרה חסר כל!
חזרתי לביתי, לא יכולתי להירגע, לא ישנתי, לא הייתי מסוגל לעשות דבר. למזלי גם אבד לי התיאבון כי אפילו כסף לקנות את ארוחתי הבאה לא היה לי. אחרי כמה ימים כאלה מצאתי עצמי יושב בדירה, שבור ומיואש, ואשכרה חושב לקפוץ מהמרפסת. אני רציני, לקפוץ מהמרפסת.
אני אדם חזק, בריא בנפשו בדרך כלל (תלוי את מי שואלים) יש לי משפחה אוהבת וחברים, ועדיין אל מול האטימות של הממסד, אל מול האלימות הגסה והברוטלית שהופנתה כלפי, ההשפלה וחוסר האונים, היד האלימה ששלחה אל כל אשר שייך לי כאילו לא שלי הוא, אל מול כל זה נשברתי. התרסקתי נפשית ופיזית.
מי שחושב שמשה סילמן הוא מקרה קיצון כנראה לא חש עדיין את שרירות וגסות הלב של הממסד. המרחק בין כל אחד מאיתנו לבין משה סילמן הוא פקיד שומה אחד חסר לב (אגב, באותו השבוע בדיוק התפרסמה ב"שבעה ימים" כתבה על כך שפקידי שומה מתוגמלים בבונוסים, אם הם מצליחים לעבור
אז אם חשבתם שזה מקרה יוצא דופן בהתנהלות, טעיתם, זו המדיניות. אני זוכר שהדבר שכאב לי יותר מכל הוא שבראש כל המכתבים, וגם על ניירותיו של פקיד השומה, התנוססה למעלה השורה: "מדינת ישראל, משרד האוצר". זה היה הקש ששבר אותי. לא האמנתי שמדינתי, שלה תמיד הייתה בי רק אהבה, במחשבותיי ובמעשי, נוהגת בי כך. לא הבנתי מי ועל סמך אילו כישורים שם את אותו פקיד בתפקיד הרגיש הזה החורץ גורלות, לא פחות.
הייתי שבור ומחשבות על התאבדות הפכו דבר יומיומי, כשהבנתי שאין ממש מוצא מהעניין ושאין עם מי לדבר, (חשבון הבנק וכל אשר לי יישארו מעוקלים עוד מספר חודשים. רק תנסו לדמיין איך אפשר להמשיך כשאתה יודע שלא משנה כמה ואיפה תעבוד - לא תיכנס משכורת, לא החודש ולא עד הודעה חדשה).
נפגשתי עם בעל הדירה שבה גרתי. סיפרתי לו את הסיפור בקווים כלליים, ושאין לי איך לשלם לו את שכר הדירה, וביקשתי ממנו שישחרר אותי מהחוזה כדי שאוכל לפנות את הדירה עד סוף השבוע. הוא שתק מספר שניות, ואמר: "אין צורך שתפנה".
יהודה, אמרתי, אין לי איך לשלם לך, אם אלווה כסף זה יהיה בשביל לאכול. הוא הניח יד על כתפי ואמר בחיוך: "נשארו חמישה חודשים עד סוף החוזה בנינו, אתה מוזמן להישאר בדירה עד אז בלי לשלם לי ובלי להיות חייב לי דבר".
הייתי בהלם. (חשוב לציין שיהודה אמרני (המלך) אינו עתיר נכסים וממון). כשהבנתי שהוא רציני פרצתי בבכי של התרגשות אל מול החמלה ונדיבות הלב של האדם הזה. ולמעשה שם החלה התפנית, הוא החזיר לי את הביטחון, ואת האמון בעולם ובבני האדם. הוא הציל את חיי.
וזאת הסיבה שאני מלאה אתכם בסיפור הזה. מוסדות המדינה שלנו (כמו הנהגתה) מופקדים בידי אנשים גסי לב ואטומים. המדינה בכוחה יכולה להביא כל אחד מאיתנו (ולפעמים סתם בגלל טעות מחשב) לפת לחם וייאוש גדול. אנחנו צריכים לשנות את זה. אבל זה ייקח זמן. שינוי חברתי לא מתחיל מהראש אלא מהזנב. בכוחנו לעזור אחד לשני. להציל אחד את השני משבר ומייאוש.
משה סילמן לא חי בבועה, הוא חי בקרבנו, הוא היה זקוק לעזרה זמן רב, והוא היה שם לבד במלחמתו עד שנישבר. בואו נפקח עיניים, נחפש למי סביבנו אנו יכולים לעזור, מי סביבנו יכול לעזור לנו.
האחדות, החמלה, הערבות ההדדית, רוח האדם הפועמת בכולנו, וכן האהבה לזולת הם הכוח האמיתי שיכול להביא לשינוי אמיתי ובעיקר, להציל את שאר המשה סילמנים החיים בנינו ואולי יום אחד גם את עצמנו.
* הכותב הוא שחקן תיאטרון וקולנוע
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם