פוליטיקה של האקדמיה
השיקולים נגד הפיכת המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה לא ענייניים וטבולים בניחוח פוליטי מעוור. שיקולים אקדמיים? לא בטוח
סיפורה של האקדמיה באריאל פשוט מאוד. הוא החל בשנת 2005 בהחלטה של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, שביקש לבחון את הפיכתה של המכללה המקומית לאוניברסיטה. המועצה להשכלה גבוהה ביהודה ושומרון (מל"ג יו"ש) הקימה לצורך בחינת הנושא צוות בן שישה פרופסורים בעלי שם משש אוניברסיטאות שונות.
בשנת 2006 הוחלט על מהלך ביניים. המכללה תשנה את שמה ל"מרכז אוניברסיטאי", תקבל הכרה זמנית של חמש שנים כאוניברסיטה וזו תהפוך לקבועה אחרי שהמוסד יעמוד בתנאים שנקבעו.
ועדת המומחים המשיכה לעקוב אחרי התקדמות המרכז האוניברסיטאי ולפני כחצי שנה הגישה דוח סופי מחמיא במיוחד ולצדו המלצה להכיר במוסד כאוניברסיטה. לא פוליטיקאים, לא עיתונאים, פרופסורים שבחנו התפתחות אקדמית. "התיאור היבש של הממצאים שלהלן, מרשים ככל שיהיה, איננו מצליח לבטא את ההתפעלות של כל חברי הוועדה מההתפתחות של המרכז האוניברסיטאי", כתבו.
מי שהחליט להתעלם מממצאי ועדת המומחים היה דווקא ראש הוועדה לתכנון ותקצוב (הות"ת), פרופ' מנואל טרכטנברג. זה עצוב. בניגוד למה שנהוג לחשוב, באריאל 85 אחוז מהסטודנטים גרים בתוככי הקו הירוק וחמישה אחוזים הם ערבים. מלבד זאת, אריאל היא אקדמיה "חברתית" של ממש.
ההתפלגות הסוציו-אקונומית של הסטודנטים מצביעה על משקל גבוה יחסית של אוכלוסייה מהשכבה הבינונית נמוכה וגם לומדים שם סטודנטים עולי אתיופיה בכמות גדולה יותר מבכל מוסד אקדמי אחר בישראל. את טרכטנברג החברתי זה היה יכול לעניין, אבל טרכטנברג כבר לא שם.
שלא תהיה אי הבנה. לא רק עניינים חברתיים יש באריאל. הדוח שהנפיקו חברי ועדת ההערכה מלמד על "פעילות מחקרית" ענפה, על כמות פרסומים גבוהה, על מספר פטנטים הולך וגדל, על מרכזי מחקר חדשים שנפתחים, על כנסים בינלאומיים ועל שיתופי פעולה עם מוסדות בינלאומיים ברחבי העולם, שמלמדים בעיקר שהחרמות על האקדמיה בשומרון הם בעיקר תוצרת כחול-לבן. באריאל, מתברר גם, יש יותר מחלקות, יותר תלמידים,
כאמור, לאחרונה החליטה הוועדה לתכנון ותקצוב, בראשותו של פרופ' טרכטנברג, להמליץ שלא להכיר בינתיים באריאל כאוניברסיטה. אל העניין האקדמי ואל דוח ההערכה של המומחים שכחו טרכטנברג וחבריו להתייחס. שום מילה. התירוץ התקציבי שהציגו היה מביך, בעיקר נוכח העובדה שטרכטנברג היה מוכן להשקיע עוד כספים באריאל אם רק יואילו שם להקפיא בינתיים את החלום האוניברסיטאי.
אתמול קראתי במעריב, בידיעה של עמרי מניב, ציטוטים של כמה "גורמים" פחדנים מקרב חברי הוות"ת שמתחו ביקורת על דוח המומחים. לאיש מהם לא היה האומץ להתייצב בשמו מול ששת הפרופסורים ולהגיד להם שהם לא מבינים כלום. הסיפור, כאמור, פשוט מאוד. המרכז האוניברסיטאי קיבל חמש שנים להוכיח שהוא עומד בתנאים האקדמיים ועמד בזה. מי ששוקל שיקולים אקדמיים צריך להסתפק בזה. מי שמתעלם מהדוח הזה מעיד על עצמו בעיקר ששיקולים אקדמיים אינם העניין שלו. איזה שיקולים יש לו? תחשבו לבד.
