האקדמיה לא לבד
מרצים, בנקאים, עובדי רכבת, חברות סלולר וגם התקשורת: כולם מעודדים תחרות - עד שהם נדרשים לקחת בה חלק. אריאל היא דוגמה מני רבות
- דוח: הכרה באריאל תמוטט מכללות
- בגלל אריאל: מלחמת עולם בין סער לטרכטנברג
הוויכוח שניטש סביב ההכרה במרכז האוניברסיטאי באריאל כאוניברסיטה השמינית בישראל הוא ויכוח מורכב. מרוב צעקות כבר קצת קשה לדעת סביב מה הוא סב - האם הוויכוח הוא פוליטי וקשור למיקום? כי אם כן, הוא בהחלט לגיטימי, אבל זוהי הזירה היחידה שבה הוויכוח צריך להתקיים. אבל אם הוויכוח הוא אקדמי טהור, הוא בסך הכל משקף עוד תחום במשק, אחד מני רבים, שבו הנוגעים בדבר הם בעד תחרות בריאה כל עוד היא לא אצלם.
לפני חמש שנים נאמר למרכז באריאל שאם יעמוד בסטנדרטים אקדמיים מסוימים, יוכר כאוניברסיטה. ועדה שבחנה את העניין קבעה שהוא עמד בכולם. אז מדוע האוניברסיטאות האחרות מתלוננות? האם הן יקבלו תקציב מופחת למחקר כי כשתתווסף אוניברסיטה שמינית יצטרכו להתחלק יותר שחקנים באותה עוגה תקציבית? על פי משרד החינוך, לא כך הדבר: התנאים להכרה באריאל כאוניברסיטה היו עמידה בתנאים אקדמיים ותוספת תקציבית שתאפשר מימון, ולא על חשבון השאר.
אז על מה הן מלינות? הן חוששות שאוניברסיטה שמינית תגרום למעבר של אלפי סטודנטים ממוסדות אקדמיים קיימים, שכתוצאה מכך ייפגעו אנושות. במילים פשוטות: האוניברסיטאות האחרות פשוט לא מעוניינות להתחרות. אמנם תחרות מוציאה מאנשים את המיטב, אבל כדי להוציא מעצמך את המיטב צריך להתאמץ, ואת זה לא כל אחד מתנדב לעשות.
אריאל. ויכוח פוליטי, או תככים אקדמיים?
צילום: יהונתן שאול
האקדמיה, אגב, ממש לא לבד. הדוח לגבי התחרות הבלתי קיימת במערכת הבנקאות, גם בין הבנקים עצמם וגם בין העובדים הבכירים במסגרתם, הוא רק עוד דוגמה למילים יפות על צידוד בתחרות, שבפועל אינן מייצגות דבר. בכל מקום שבו קיימים ועדי עובדים גדולים, נוצר דיסוננס. מצד אחד, הוועדים רוצים להגדיל את הביטחון התעסוקתי של העובדים. מצד שני, ברגע שהעובדים בטוחים מדי, מתחילה עצלנות שגוררת סיאוב. לא ניתן לפטר עובדים גרועים או לתגמל רק את הטובים, והתוצאה היא שלעובדים אין תמריץ להוכיח את עצמם. הם בעד תחרות חופשית, אבל להתאמץ יותר? עד כאן. כך, ככל
שעובר הזמן, הם מוציאים תחת ידיהם מוצר פחות טוב תמורת תנאים יותר טובים.
התחרות היא גורם מניע, אבל גם מפחיד. כמעט תמיד אדם יעדיף לבחור במצב בטוח על פני מצב מאיים. רק שמעבר לטבע האדם החושק בביטחון, יש גם את הרצון להצטייר כנאור וכמתקדם. לכן תמיד תלווה ההתנהגות בתירוץ נהדר: ההעדפה לא להתחרות.
השקר הזה נוגע כמעט לכולם: אקדמאים, בנקאים, עובדי הרכבת וחברות הסלולר. אפילו לכלי התקשורת שמעודדים תחרות בידם האחת, ובשנייה מנהלים מסעות נגד כלי תקשורת מתחרים. למה? כי תחרות זה דבר נפלא, כל עוד היא מתקיימת אצל אחרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם