כתב אשמה
קורס נהיגה מונעת הוא הזדמנות נפלאה לברר למה כל כך קשה לנו להודות בטעות. איך זה שכולם, בלי יוצא מהכלל, לא אשמים? טור אישי
הבטתי לשמאל וגיליתי אותו יושב בקצה השני של החדר. זה כנראה הגורל שלנו, סימסתי לו מיד חזרה. אבל יש איזו טעות בכוכבים, כי במקום לידך הושיבו לידי את זאת עם המחשוף המדהים. הסיפור הרגיל על אלוהים, מי שאין לו שיניים ואגוזים.
בהפסקה גילי ניגש ושאל אותי במה פשעתי. סתם, לא עשיתי כלום, נשבעתי. אני קורבן מזדמן של שני שוטרים שהיו צריכים למלא מכסות של דוחות, ואתה? תפסו אותי מדבר בסלולרי, הוא אמר, אבל זה היה בפקק, וזאת הייתה שיחה ממש דחופה שלקחה בדיוק שנייה.
היפה שלידי שמעה את השיחה וסיפרה שאותה תפסו על מהירות. איפה? עשיתי את עצמי מתעניינת. דרך הרצליה-רעננה, היא אמרה. לא יודעת מי האידיוט שקבע שם תקרת מהירות שלא מתאימה לכביש. מדינה של מפגרים.
כשהתחיל השיעור חזר השעמום הנורא וכל מה שנותר לי הוא להתבונן מסביב ולפתח תאוריות על כך שקורס נהיגה מונעת באמת מנקז אליו את כל הטיפוסים האפשריים. כמו מיני ישראל, מיקרוקוסמוס לבנטיני, שהדבק היחיד שמאחד בו את כולם הוא רישיון לעשות עבירות ולחטוף נקודות.
היו שם הזקנה התמהונית, הערס עם הגורמט של קרטייה, החוכמולוג שמתווכח על כל דבר, אבל באמת כל דבר, ההיפי המקריח, ההייטקיסט החננה, הצפונבונית שבילתה את כל הבוקר בשחי-גבות-מני קור-פדיקור, ואני - המתנשאת המעצבנת שמנסה לפחות להוציא מכל הדבר הזה מסקנות אנתרופולוגיות שיתאימו לטור.
חזרתי הביתה ובעלי שאל אותי איך היה. בסדר, עניתי בקרירות. עדיין כעסתי על המריבה ההיא, שבסופה כרגיל אני התנצלתי, אבל הוא שוב לא הביא את עצמו לבקש ממני סליחה בחזרה. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני אחת שצריכה את ההתנצלות, וכשהיא לא מגיעה, זה כמו לבלוע צפרדע - בכל פעם מחדש היא נתקעת ובמשך שבועות מפרפרת לי בתוך הגרון כמו משוגעת.
הקורס נמשך שלושה ערבים, שנראו כמו שנה, וזה בדיוק הזמן שהיה דרוש לי כדי לגמרי להבין: יש עוד משהו משותף לכל הטיפוסים בכיתה מעבר לרישיון נהיגה ברכבים פרטיים עד 3.5 טון. בהתחלה חשבתי שנפלתי על מדגם מקרי, אבל אחר כך הבנתי שיש פה איזה באג בהיגיון. מסתבר שלא רק גילי ואני והיפה מהכביש הדפוק שבאה כל יום עם מחשוף יותר מדהים - כולם, אבל בלי
המממ. תודו שזה מעניין איך גם בעלי וגם כל חברי לאינקוויזיציה של משרד התחבורה פשוט יעשו הכל כדי לא להודות, חלילה, באיזושהי אשמה.
העניין הוא שבמסגרת ההגינות המתבקשת, לא יכולתי לא להכניס גם את עצמי למשוואה - הרי גם אני מאמינה בכל לבי שהעלילו עלי ושלא באמת עברתי שום עבירה. אז למה כל כך קשה לי לומר - יאללה, פישלתי, מילא, לא נורא? כנראה בדיוק מאותה סיבה שבעלי לא מסוגל לבוא אחרי שהוא מעליב אותי ולהגות בכנות את המילים הקטנות המקסימות האלה שאני כל כך משתוקקת לשמוע: טעיתי. סליחה.
בטיפשותנו, כנראה שבאיזשהו מקום כולנו פשוט מעדיפים למות מות גיבורים, רק לא להודות שיש משהו שבו אנחנו אשמים. ממה אנחנו כל כך מפחדים? מה היה קורה אילו כל הנהגים מהתמהיל האנתרופולוגי בכיתה שלי היו מודים שמעדו? הרי את הקורס הם בכל מקרה כבר צריכים לעבור, וגם את המבחן, ואת הקנס שהיה רשום בדוח הם כבר שילמו מזמן.
אז למה לעזאזל לא להודות ולסגור עניין? אולי משום שהתרבות שהשתרשה בישראל היא שמי שאשם, מיד נרמס על ידי גדוד טנקים שכובשים אותו למוות. אנחנו אמנם לא סוקלים בכיכר העיר כמו באיראן, אבל יש לנו הדרכים היצירתיות שלנו לצלוב אנשים ששוגים.
הביקורת הקטלנית שאנחנו יורקים זה על זה במשך שנים הותירה בנו צלקות: הפכנו לעם של אנשים שכל הזמן עסוקים בהתגוננויות. אם לשפוט לפי החדשות היומיומיות, כל מי שטועה מיד מסומן כמושחת, כרשלן, כבלתי כשיר, כרמאי וכשודד, ואולי בכלל עדיף שיתאבד.
מבחינתנו, לשגות זה ייהרג ובל יעבור. האם אנחנו באמת מצפים אחד מהשני לאפס טעויות? אנחנו אפילו לא מצפים ממי ששגה שיעצור, שיחשוב, שילמד ושיתקן. אנחנו רק רוצים לצרוח לו שיתפטר, ולשחוט אותו באלגנטיות תוך כדי הסברים מלומדים מדוע יש להקיא אותו מתוכנו כי זה הפתרון היחידי ההוגן.
הפכנו כל כך שיפוטיים, שזה פשוט פחד מוות להודות בפה מלא שעשית משהו שאינו מושלם. נכון, ישנם פשעים שהם בלתי נסלחים - אבל האם כל שיקול דעת מוטעה מיד מקטלג מישהו עם היטלר, סטלין ובן לאדן בקטגוריית הנאלחים? מתוך הפחד הנורא, כולנו מנסים לכסות על הפשלות ועושים את המקסימום כדי להעמיד פנים ששום דבר לא קרה.
אנחנו מכחישים וממשיכים הלאה, אבל שוכחים דבר אחד קטן - מי שלא טועה אף פעם, בעצם גם לא מתפתח, ולא גדל. אז פלא שכל המדינה מרגישה תקועה בלי שום יכולת להתקדם? הקטע הוא שאם למישהו היה מספיק אומץ כדי לשבור את המעגל, הכל היה מתהפך.
הרי אם מי שמואשם היה מודה ואומר, טעיתי ובעתיד אני מבטיח לתקן, רוב הסיכויים שהיינו יורדים ממנו. התשוקה להאשים גדלה ככל שהצד השני נעמד יותר על רגליו האחוריות, מכחיש ומתגונן. אבל מה שקורה בפועל הוא שמרוב שהתרגלנו שאף אחד במדינה הזאת לא לוקח אחריות, מהרגע הראשון אנחנו באופן אוטומטי מאשימים ביותר מדי בוטות.
הבעיה היא שההתנהגות הזאת רק גורמת למואשם להיבהל ולגייס את מלוא הדפנסיביות שלו ולשחק את התמים. המאשימים עולים על השקר ולכן עוד יותר מתעצבנים, מה שרק מעצים עוד יותר את מעגל הקסמים. אגב, מאז קורס הנהיגה המונעת אני חייבת להודות שלמרות השעמום הנורא והקיטורים על מר גורלי, גיליתי פתאום שאני נוסעת יותר בזהירות.
אז נשאר רק העניין הלא פתור עם בעלי. נכון לרגע סגירת הגיליון ההתנצלות עוד לא הגיעה, ועכשיו אני תוהה - האם גם אני אחת כזאת שלא נותנת צ?אנס לתקן? או שברגע התאורטי שבו הוא יגיד סליחה אני אירגע וארד ממנו וכך גם לא יהיה לו יותר מול מה להתגונן? טור שלם כתבתי, ובסוף אין לי תשובה ראויה. למרות שבינינו, בכל זאת נראה לי שהאשמה היא בו, ואני נקייה.
סטטוס: "לא משנה אם אתה מנצח או מפסיד, משנה את מי אתה מאשים" (אוסקר וויילד)
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
אקו"ם