בין שתי מלחמות
מערכה בצפון, שתכלול מהלך קרקעי והשקעה מאסיבית של כוח אווירי, תבוא על חשבון יכולת התקיפה שלנו באיראן. העורף, אגב, עדיין לא מוכן
- בעקבות הדיווחים בסוריה: זינוק חד בקצב חלוקת ערכות המגן
- ארה"ב: לא נמנע מישראל לתקוף שיירות נשק כימי שיובלו מסוריה
בימים רגילים זו ידיעה שולית למדי. אבל אלה לא ימים רגילים, וההבלטה של הידיעה על ידי לשכת ראש הממשלה גם היא כנראה אינה מקרית. ישראל מוצאת את עצמה בקיץ הזה במצב מדיני-ביטחוני מורכב, סבוך מכל מה שידענו מאז המתיחות עם סוריה מלפני חמש שנים. ובניגוד לסיפור של אז, מדובר לא בחיכוך עם מדינת אויב, שצריך למנוע ממנה משהו שישראל אינה יכולה לסבול, תוך מניעה מקבילה של הידרדרות למלחמה, אלא במבנה תלת וארבע ממדי, קובייה הונגרית בנוסח המזרח התיכון. לתוך המבנה הזה גוררת ישראל לא מעט מהתסבוכות המדיניות שצברה בשנים האחרונות, כולל היחסים הלא פשוטים עם וושינגטון והנתק עם אנקרה. במצב כזה, אפילו עיתונאים טורקים מקבלים פוטו-אופ עם ראש הממשלה.
בעוד ימים או שבועות ישראל עלולה למצוא את עצמה בוחרת בין שתי מלחמות, שהאחת מסבכת מאוד את השנייה ואולי אפילו מונעת אותה. תפיסת ההפעלה של צה?ל גרסה תמיד שעליו להיות ערוך למלחמה בכמה חזיתות במקביל, אבל לשאוף להכרעה בדירוג, כי יקשה עליו להכריע ביותר מחזית אחת באותו זמן. קיץ 2012 מוצא אותנו לפני אפשרות על פעולה מלחמתית בחזית אחת קרובה ואחת רחוקה (שבה, אם לחזור אל הניסוח של תפיסת ההפעלה, אי אפשר להכריע ומתקיים "משא ומתן אלים"). שתי הפעולות יזומות, והתוצאה האפשרית של שתיהן מאיימת על החוליה המוחלשת והמוזנחת ביותר של ביטחון ישראל. ההתמודדות עם מצב כזה דורשת הזזה הצדה של אמיתות מקובלות, חשיבה מורכבת וניצול מקסימלי של מדיניות.
אין ישראלי שפוי שמוכן לקבל מצב, שבו יחזיק ארגון כמו חיזבאללה בנשק לא קונבנציונלי. מערכת הביטחון הגדירה לא רק השתלטות של חיזבאללה על נשק להשמדה המונית מסוריה כעילה למלחמה, אלא גם העברה ללבנון של מערכות מתקדמות להגנה אווירית (איום דומה כבר בעבר גרם למתיחות גדולה בגבול הצפון) או טילים ארוכי טווח במיוחד. מסגרת הזמן עלולה להיות קצרה במיוחד: אף שמערכות המודיעין, לא רק של ישראל, מקדישות עכשיו מאמץ מיוחד למעקב אחרי מה שקורה בסוריה, טווח הזמן שבין ידיעה ערכית לפעולה לבין הצורך לפעול עלול להיות מינימלי.
לא רק זאת, אלא שמכיוון שהנשק הכימי אינו נמצא במקום אחד, ומכיוון שהכוחות הפועלים היום בסוריה עשויים מהרבה טלאים, השלכות הרוחב של תקיפה כזו עלולות להיות בעייתיות. התקפה יזומה של ישראל על מערכים סוריים, בזמן שבשאר אסד מתמודד מול קואליציה של גופים, שחלקם מאוסים בעיני כל ואחרים נהנים מקשרים הדוקים עם בנות ברית של ישראל, היא פלונטר מדיני של ממש. לכך, בין השאר, התכוון הרמטכ"ל כשהזהיר השבוע בוועדת החוץ והביטחון שתקיפה מונעת בסוריה עלולה להתרחב לממדים שאיש לא רוצה בהם. אבל ברור שאם ישראל תדע שנשק כימי, כולל היכולת לשגר אותו, עבר לידי חיזבאללה, היא תהיה חייבת לפעול.
ההנחה הבאה בשרשרת חייבת להיות שחיזבאללה יגיב - ויגיב בעוצמה. ההכרזות הישראליות בשש השנים האחרונות לגבי מה שיקרה אם תהיה התלקחות בצפון, מקצרות מאוד עבור שני הצדדים את "הסלאמי של ההסלמה": אם במלחמת לבנון השנייה שני הצדדים הרבו לאיים, אבל חשבו פעמיים (בעיקר חיזבאללה) לפני שחצו קו למדרגת ההסלמה הבאה - הירי "בעדה בעדה חיפה" החל יותר משבוע אחרי תחילת הלחימה - הפעם הפרשי הזמן ממדרגה למדרגה יהיו קצרים. נסראללה יודע היטב שמה שלא יצליח להפעיל בימי הלחימה הראשונים, יהיה לו קשה להפעיל בהמשך, בעיקר טילים ארוכי טווח והרסניים יותר, שהם גם פגיעים יותר למתקפה ישראלית.
אפשר להניח שמה שוועדת וינוגרד כינתה "תקופת הדשדוש" - יותר משבועיים של מבצעים מקומיים חסרי תוחלת, גיוס מילואים משמעותי ראשון רק בסוף יולי ומאמץ קרקעי של ממש רק אחרי שלושה שבועות כמעט - לא יחזור על עצמו. פעולה נגד חיזבאללה עלולה להתלקח במהירות לעימות גדול. וכאן חשוב לחזור ולומר: נתוני היסוד, לפיהם שיתוק האש של הארגון והוצאת צפון ישראל מסכנת הנשק לטווח קצר ובינוני שלו יארכו זמן רב וידרשו משאבים גדולים, הנתונים האלה לא השתנו. צה"ל השקיע הרבה מאוד עבודה מודיעינית, נערך מן הסתם אחרת ובעיקר שינה את המנטליות שהובילה את הפיקוד ב-2006. עם כל זה הוא לא יכול לשנות את הנתונים האלה.
זה לא אומר שהם צריכים לשתק את ישראל מלפעול, בוודאי מול סיכון של אינטרסים חיוניים שלה. יש במערכת גם מי שסבור שעימות כזה יקרה במוקדם או במאוחר. אבל כאן צריך לומר, בזהירות רבה, עוד דבר חשוב: מערכה כזו תשאב אליה, לזמן שקשה לחזותו מראש, משאבים עצומים של מערך התקיפה של ישראל, כולל חיל האוויר. במלחמת לבנון השנייה, מערכה מוגבלת ביחס לתרחיש הזה, הגיע החיל לקווים אדומים בסוגי חימוש מסוימים;
בצד השני, תרתי משמע, נמצא העורף הישראלי. לא צריך ועדת חקירה או דוח מבקר כדי לדעת, שלמרות הדיבורים הרמים על הפקת לקחים, השינוי שחל בשש השנים האחרונות במוכנותו של העורף אינו מספיק. דוח המבקר על מערך הכיבוי אומר את זה במפורש, נכון ל-2010. אתם רשאים להאמין שמאז הכל התהפך לטובה.
בפברואר השנה שיגר ח"כ זאב ביילסקי מכתב דחוף לראש הממשלה על מצב העורף. ביילסקי, שהיה ממונה על העורף בוועדה לביקורת המדינה, הזכיר לנתניהו מה שכולנו יודעים אבל מדחיקים: ל-40 אחוז מתושבי ישראל אין, ולא יהיו בעתיד הקרוב, מסיכות אב"כ (ואלה שישנן, אמר לי ביילסקי אז, לא לפי הערכות סיכון לאזורים שונים); ל-1.7 מיליון אזרחים אין מיקלוט מתאים. נתניהו, אגב, סירב לכנס אז את הקבינט למרות דרישתו של ביילסקי. כמו צה"ל, הקבינט ממשיך להיות גוף לענייני התקפה בלבד.
בימים אלה ממש הוציא המכון למחקרי ביטחון לאומי חוברת על "החזית האזרחית", סיכום של כנס שקיים בספטמבר שעבר. חלקים ממנה נותנים תחושת דז'ה וו, אחרים מעוררים תמיהה שעל סף הזעם. כך למשל קובע השר היוצא להגנת העורף, מתן וילנאי, ש"אין דבר קל מלדרוש למגן את המדינה כולה. זה עולה 15 מיליארד שקלים". בלי להתווכח על המספרים, ראוי להזכיר שרק בשנה האחרונה אושרו ללא שום בעיות ההצטיידות בנגמ"שי נמ"ר (למעלה מעשרה מיליארד שקל, לא כולל מערכות מיגון אקטיביות כמו "מעיל רוח" או "חץ דורבן") ורכישת מטוסי אימון מאיטליה (שישה מיליארד). החיילים צריכים להיות מוגנים ולהתאמן, אבל כשמדובר במיגון והכנה לעורף, הסכומים אלה נחשבים דמיוניים.
ולמי שאומר "יש כיפת ברזל", צריך להזכיר: עד עכשיו מדובר בסוללות בודדות, שרשמו הצלחות מרשימות נגד חמאס והג'יהאד האיסלמי, אבל הן בטלות בשישים מול מה שיש לחיזבאללה.
בקצה של כל זה, כמו בכל משפט שאומרים בעברית ביטחונית, נמצאת איראן. העניין האיראני, שמשמש כספין תורן לכל סיפור פוליטי-אנשי גבי אשכנזי רמזו שבגלל זה דחף ברק את יואב גלנט לרמטכ"לות, אחר כך אמרו שבגלל זה נכנס מופז לממשלה, השבוע זה היה בכלל צחי הנגבי - מסתבך פי כמה לאור ההתפתחויות בצפון.
מערכה מתמשכת בצפון, ואפילו מערכה קצרה יחסית שתכלול מהלך קרקעי והשקעה מאסיבית של כוח אווירי, אינן יכולות שלא לבוא על חשבון יכולת התקיפה באיראן. מבצע באיראן ממילא מותח עד הקצה את יכולותיו של מערך התקיפה הצה"לי, בדיוק אותן יחידות ואותם אמצעים שנדרשים בצפון. אין לנו עוד חיל האוויר או עוד מערך של יחידות מיוחדות, ואיראן איננה הכור "אוסיראק", שהותקף על ידי שמיניית מטוסי אף-16 ועוד כמה מטוסים בחיפוי בגיחה אחת וזהו.
וזה עוד הצד הטוב, זה של ההתקפה. במה שנוגע להגנה, חשוב להבין: ההערכות הסותרות בנוגע למה שיקרה אם ישראל תתקוף את איראן, שנעו בין מלחמה אזורית לבין תגובה מוגבלת, הביאו בחשבון סביר שגורמי האש מעבר לגבול יהססו לשכב על הגדר עבור האיראנים. גם חמאס וגם חיזבאללה כבר אמרו לא פעם שלא בהכרח ייכנסו לעימות בין ישראל לאיראן.
אבל תסריט המתחיל בסוריה וחיזבאללה מביא אותנו כמעט מיידית לתסריט החמור יותר, ואולי גם גורר לתוכו את חמאס במקרה של התקפה ישראלית באיראן, העוקבת לפעולה מאסיבית בצפון ואולי גם למתקפה קרקעית בלבנון.
השורה התחתונה היא זו: ישראל מוצאת את עצמה בין שתי מלחמות יזומות, האחת נדרשת בוודאי (מניעת נשק כימי מחיזבאללה) והשנייה שנויה במחלוקת פנימית וחיצונית, שכמעט אי אפשר לקיים את שתיהן גם יחד. מי שרוצה למנוע, אולי מעכשיו לעכשיו, מאמצעים בלתי נסבלים מבחינתנו ליפול לידי חיזבאללה, חייב להביא בחשבון את ההשלכה הזו.
כדי לבחון מה ישראל בכל זאת יכולה לעשות, כדאי להיזכר בעבר הקרוב. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר מי שהיה ראש הסי-איי-אי, ג'יימס וולסי, ש"זו הייתה טעות מצד ישראל לא לתקוף את סוריה". גורמים בכירים בוושינגטון ובישראל ידעו לספר, שסגן הנשיא דיק צ'ייני דחף כמעט בגלוי לעסקה: אתם תטפלו בסוריה, אנחנו נדאג בהמשך לאיראן. מדי פעם הצטרף לאמירות האלה בכיר כלשהו בהנהגה הישראלית, אבל גורמים רבי השפעה דאגו להזכיר לראש הממשלה אולמרט, שזה מסוג הדברים שאתה יודע איך אתה נכנס אליהם, אבל לא יודע איך תצא.
האם על כך דיברו ראש הממשלה ושר הביטחון עם האמריקאים הבכירים, שביקרו בישראל לאחרונה? על כך שאם ישראל תיאלץ לפעול בצפון, וזכותה להגנה עצמית בעניין הזה אינה שנויה במחלוקת, תחזק ארצות הברית את המחויבות המפורשת של הנשיא אובמה למנוע מאיראן להגיע לפצצה? האם אילוצי המציאות גוברים על אי האמון בישראל, שדחף את תומכי הפעולה למחשבות שצריך לבצע אותה לפני הבחירות בארצות הברית?
הכל ניחושים. אבל כדאי לשים את הכל במסגרת הזו של שתי המלחמות. גם את התגובה למעשה הטרור בבורגס, שנתניהו מיהר להאשים בו את איראן ועבר לחיזבאללה, אבל די ברור מדוע ישראל אינה ממהרת להגיב בלבנון. כדי לפתור את הקובייה ההונגרית הזו נצטרך כנראה לסמוך על גורמי חוץ, ביניהם צרפת וטורקיה, במה שנוגע להסדרה בסוריה; נצטרך להיזהר עוד יותר ברצונה של ארצות הברית במה שנוגע לאיראן. במצב הנתון הזה, זו תהיה יהירות מסוכנת מצד ישראל לחשוב שהיא יכולה לפתור את כל בעיותיה לבדה, על אפו וחמתו של העולם.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם