פיגוע אסטרטגי
פיגוע החיסול המכונן בדמשק לצד הפיגוע בבורגס מצביעים שוב על מה שרבים מסרבים לקלוט: יש כאן מזרח תיכון חדש שבו אין בעל בית הגיוני
השינויים הקיצוניים האלה בסדר היום מסמלים את הסביבה המשתנה שלנו ואת קשיי ההסתגלות של העולם הפוליטי, הביטחוני, התקשורתי והציבורי לקצב השינויים. דברים קורים: מה שאומרים עליהם בכירים בממשלה ובצבא הוא לעתים הערכה מדויקת הנובעת ממידע, לא מעט פעמים לא יותר ממשאלת לב. ומושגים ישנים, מ'צבא העם' ועד ל'מדינת אויב' משתנים בקצב שהמערכות מתקשות לעמוד בו ובוודאי לקבל את ההחלטות המתחייבות מהשינויים.
כשהחל משטרו של אסד להתערער, כחלק מהגל הגדול ששטף את העולם הערבי, קשה היה לרבים מהבכירים בדרג המדיני והצבאי להסתיר את הדאגה. בשאר אסד לא זכה ב-12 שנות שלטונו להרבה מחמאות בישראל: אמרו עליו שהוא חסר ניסיון, נופל בקסמיו של נסראללה, שבוי של איראן או סתם לא חכם במיוחד. אבל תמיד נתפס בשאר כטוב מן האלטרנטיבה.
הגבול הסורי שקט כבר יותר מ-35 שנה, ההרתעה הישראלית מול אסד עמדה במבחנים לא פשוטים גם ב-2006 (למי שלא זוכר, כמה עשרות חקלאים סורים נהרגו בהפצצה ישראלית לא מכוונת בבקעת הלבנון) וגם ב-2007. ישראל העדיפה מאז ומתמיד רודן ערבי, רצוי חלש כלפי חוץ כמו בשאר, על פני אי ודאות.
וחוץ מזה, היה קשה לתת באופוזיציה הסורית סימנים. גם היום, ההערכה מי עושה מה בחזית המתהדקת מול בשאר היא מסובכת. באופן כללי, מבחינים אצלנו בשלושה גורמים: המרכזי, והוא שאחראי כנראה גם להתנקשות בגיסו של אסד אסף שווכאת, שר ההגנה ראג'חה והבכירים הנוספים השבוע בדמשק, הוא קואליציה אד הוק של גורמים סוניים, חלקם כאלה שלא היו רחוקים מצלחתו של המשטר העלאווי.
רק לאלה, העריך גורם בכיר בישראל השבוע, הייתה יכולת להגיע לאדם שיכול להיכנס לחדר שבו נועדו האנשים הקרובים ביותר לנשיא ולהטמין בו פצצה, ואחר כך להפעיל אותה במועד המדויק שבו תגרום את מרב הנזק. "צבא סוריה החופשית", הכינוי המקובל לקואליציה הזו, נתמך על ידי לא מעט גורמים מחוץ לסוריה. אולי החשוב והמעניין שבהם הוא סעודיה.
המשטר הסעודי חמק עד עכשיו מגלי הזעזוע שעברו על העולם הערבי, והוא הולך ומתייצב כקוטב נגדי לאיראן, מה שהייתה מצרים של מובארק לפני נפילתו. לסעודים יש כסף, יש מהלכים נרחבים במערב, ויש אינטרס מובהק לבלום את ההשפעה האיראנית, המאיימת גם עליהם.
שני הקטבים האחרים של ההתנגדות בסוריה הם האחים המוסלמים והג'יהאד העולמי. האחים אחראים כנראה להתפשטות העימותים לתוך דמשק עצמה. מי שקשור לאל-קעידה, כולל לא מעטים שיצאו לעיראק להיאבק שם באמריקאים, חלקם בברכת בשאר אסד עצמו, וחזרו עכשיו לסוריה כשהנשיא על הכוונת שלהם, ביצעו לא מעטים מפיגועי הראווה הקטלניים בערים הסוריות.
יחד, כל הקבוצות האלה יוצרות אנרכיה, המעירה מרבצה את הקבוצה המשמעותית ביותר לשרידות המשטר, מפקדי הצבא הסורי.
אחרי חיסולם של ראג'חה, שהיה רמטכ"ל עד לפני זמן קצר, ושל שווכאת, האיש המאיים והשנוא ביותר בחבורה שהקיפה את בשאר, נמצא אצלנו מי שחזה שעכשיו הגנרלים שישבו על הגדר יתחילו לרדת ממנה, ולהיאבק להדחת בשאר ואחר כך על ירושתו. פתרון כמו "המודל התימני", שבו יעזוב אסד את השלטון בשקט, כפי שהציעה רוסיה עד לא מזמן, הפך למעשי הרבה פחות. עכשיו אין שום סיבה לתת לו את החסד הזה. מי שהצליח להגיע לשווכאת יודע איך למצוא את אסד.
ועצם המחשבה הזו, הסילוק של מראית העין המרתיעה של המשטר, די בו כדי לגרום לכל מי שעד עכשיו לא ידע מה ייצא לו מזה להחליט שמאסד כבר לא ייצא שום דבר.
מה יהיה אם אסד אכן ייעלם? קשה לדעת. הרבה ידיים בוחשות בקדרה. צרפת היא שחילצה את מנאף טלאס, בנו שר ההגנה לשעבר (היושב בפריז) ומי שהיה מקורב מאוד לאסד. רוסיה, איראן, וכאמור סעודיה - כולן כוחות חזקים עם אינטרס מובהק לגבי דמשק. בניגוד למצרים, שם הצבא היה ועודנו דבק מאחד, ועמדתו היא במידה רבה זו שאפשרה את התהליך של הבחירות וההעברה של לפחות חלק מסמכויות השלטון, בסוריה צמרת הצבא עשויה להיות מוקד הסכסוך, כשבעלי כוח שונים מתמודדים על הירושה.
בישראל הדגישו השבוע, בצדק, את החשש לגורלו של הארסנל העצום של נשק כימי שבידי הסורים. זהו רק חלק מן העולם החדש שאיתו מתמודדת ישראל, שחלק אחר שלו התגלה באופן קטלני בפיגוע בבורגס. בישראל נתפס הפיגוע כחלק אינטגרלי מן המלחמה בינינו לבין איראן; היכולת של שירותי המודיעין, ובהם אלה של ישראל, לבלום פיגועים קודמים (כולל פיגוע במתווה כמעט זהה באותו מקום בתחילת השנה), הוצגה כהוכחה לכך שאנחנו אכן יודעים נגד מי אנחנו מתמודדים - ומדובר במאמץ מרוכז ומתואם שמקורו בטהרן.
מערכות ביטחוניות של מדינה, ובראשן צבא, מתקשות מעצם טבען להתמודד עם כאוס. הן מבקשות אויב סדור, רצוי כזה שאפשר לייחס לו היגיון מדינתי או דמוי מדינתי, דומה ככל האפשר להיגיון של היריב שנגדו למדנו להתמודד. מקרה מובהק שבו המנטליות הזו הביאה לתפיסת שווא של המצב, ומלחמה העונה לכל המאפיינים של מלחמת שולל, היה בארצות הברית בתחילת העשור הקודם. בכירי ממשל בוש, כולם בוגרים ותיקים של המלחמה הקרה, העתיקו רבים מדפוסי החשיבה שלה למלחמה בטרור, ומצאו את עצמם מסובכים במערכה שקרית בעיראק.
תיאור כל ההתרחשויות באזור כחלק מהמאבק נגד איראן הפך להיות הגורם המסדר העיקרי במערכת הביטחון הישראלית. את ניסיונות הפיגוע בחו?ל מייחסים למנגנון אל-קודס של משמרות המהפכה; את מרוץ החימוש בנשק תלול מסלול
חלק גדול מתמונת העולם הזו נכון, בוודאי מה שנוגע לפרטים מבצעיים של פעולות טרור או הברחות נשק. חלק אחר הוא מסודר מדי, "נקי" מדי, מכדי שיסביר מה באמת קורה סביבנו.
אבל השאלה האמיתית איננה מה קורה, אלא באילו כלים אנחנו מתמודדים עם מה שקורה. כבר היום, ובוודאי אחרי נפילת אסד, האפשרות של עימות סימטרי-קונבנציונלי של גייסות המתמרנים בין ישראל לסוריה יצאה אפילו מגדר האפשרויות התיאורטיות. מכלל אפשרות מעשית הוא יצא כבר מזמן. גבול סוריה, כמו גבול מצרים, עלול להיות מוקד של הסתננויות או טרור, אבל לא של מתקפה קרקעית.
ולכיבוש קרקעי שלנו בצד השני תהיה השפעה אפסית על הכרעה במערכה, והשפעה שלילית אפשרית על התמשכותה ותוצאותיה.
עם הטרור הבינלאומי, זה שהכה בנו בבורגס וזה שנבלם כמה וכמה פעמים בשנה האחרונה, מאזרבייג'ן ותאילנד ועד קניה וקפריסין, אנחנו מתמודדים בשפע אמצעים מתוחכמים, השונים מאוד במהותם מאלה ששירתו אותנו לאורך עשרות שנים בעימותי גבול. הרתעה ומודיעין, הסתמכות על עצמנו - מי שחושב שהמוסד הכל יכול ואמ"ן בולמים לבדם את איומי הטרור, או ניצבים לבדם במערכה מול הגרעין האיראני, קרא כנראה יותר מדי ספרים - והפעלת עוצמה, משמעותם משתנה באופן קיצוני בעולם החדש.
מה שמחזיר אותנו, באופן מוזר, לשאלה שאיתה התחלנו את יום רביעי הסוער והכאוב. הרבה דובר בשבועות האחרונים על הסוגיה של מי משרת בצבא, והרבה פחות על הסוגיה הלא פחות חשובה - איזה צבא אנחנו צריכים. לא יכול שהתשובה אחרי נפילתו של אסד (ועוד לפניה, כי התהליכים מתרחשים כמובן כבר שנים רבות) תהיה זהה לזו שהייתה כשסוריה הייתה מדינה אחת, עם שליט אוטוקרטי וצבא מאוחד.
ביום חמישי שעבר נאם אהוד אולמרט במכון למחקרי ביטחון לאומי. תשומת הלב הופנתה, באופן טבעי, למה שאמר ראש הממשלה של מלחמת לבנון השנייה על המלחמה ההיא. אבל בין לבין השמיע אולמרט כמה הערות לא פחות מעניינות. הוא אמר ש"הימים בהם ישראל נכנסה למדינות אחרות כדי ליצור הרתעה חלפו מן העולם", והוסיף - בלי לפרט - אמירה שהטילה ספק בכמה מהחלטות הרכש הכבדות של מערכת הביטחון בשנים האחרונות, מטעמים אלה ממש.
קשה היה לא לחשוב על דברי אולמרט השבוע, כשוועדת הכספים העבירה בדיון של שש דקות החלטה בשישה מיליארד שקלים על רכישת מטוס אימון חדש לחיל האוויר. קשה לא לחשוב עליה כשנזכרים בדרך שבה אושרה רכישת הנגמ"שים הכבדים (נמ"ר), ששוויה הכולל למעלה מעשרה מיליארד שקל.
וקשה לא לחשוב עליה גם כשלא קושרים את שאלת הגיוס והשירות, שבמהותה היא שאלה אזרחית מובהקת, לשאלה איזה צבא בדיוק אנחנו צריכים, מה הוא עושה ומה איננו עושה באזור המשתנה לנגד עינינו בקצב שכזה. קשה היה לסמוך על מי שטיפל כפי שטיפל בשאלת חוק טל, ומסתפק כנראה בתשובה ש"הכל זה איראן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם