סכנת החורבן השלישי
האבחנות בספר זכריה ובתלמוד מתלבשות היטב על המצב שהוליד את זעקת העשוקים. להתאבל בתשעה באב זה בסדר, אבל חשוב לעשות גם חשבון נפש
היו אף התחבטויות ודיונים הלכתיים בקשר לאמירת הקטע "נחם" בתפילת המנחה של תשעה באב, שבו מתוארת ירושלים כ"העיר האבלה והחרבה והבזויה. . . והשוממה מאין יושב", ויש הנמנעים מאמירתו. אבל כל הערעורים על "נחם" בפרט ועל אופיו של תשעה באב במדינה יהודית עצמאית בכלל נדחו בטיעון שכל עוד בית המקדש חרב, יש להקפיד על כל מנהגי האבלות.
השאלה על אופיו של תשעה באב בימים של חידוש עצמאות ישראל בארצו אינה חדשה. היא התעוררה כבר במהלך בניית בית המקדש השני בידי שבי ציון מבבל, שנתיים לפני חנוכתו. כמסופר בספר זכריה, באה אז משלחת מבבל לשאול את הכוהנים והנביאים בירושלים: "האבכה בחודש החמישי (חודש אב), הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" השאלה הועלתה אף שבניין בית המקדש עדיין לא הושלם ולא התקיימו גם מרכיבים אחרים של קוממיות יהודית - לא קיבוץ גלויות, לא חזרת מלכות בית דוד ולא בניית ירושלים החרבה.
התשובה שבאה מפי ה' באמצעות הנביא זכריה מעניינת ומשליכה על ימינו ועל מהות תשעה באב. וזו לשונה: "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי (צום גדליה בחודש תשרי) וזה שבעים שנה, הצום צמתוני אני? וכי תאכלו וכי תשתו, הלוא אתם האוכלים ואתם השותים".
בהמשך הוא מתחשבן עם הדורות שלפני הגלות, שלא שעו לאזהרות הקב"ה ולא מילאו אחרי הוראותיו-מצוותיו בפי נביאיו, ובכך הביאו על עצמם את החורבן והגלות. וזכריה חוזר על מה שציווה ה' אז: "משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו; ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו; ורעת איש אחיו
אין כאן תשובה ישירה וחד-משמעית של הקב"ה לשאלת המשלחת הבבלית אם צריך עדיין לבכות ולצום בתשעה באב. הוא אומר להם בעצם: הצום אינו ענייני ולא אני ציוויתי עליו. לי חשוב מה שגרם לחורבן, והוא הלקח שעליכם ללמוד לבל יארע שוב. והגורמים לחורבן המנויים בזכריה אינם עבירות שבין אדם למקום, אלא אי-עמידה בדרישות מוסריות והתנהגות חברתיתאנושית קלוקלת: משפט שקר, היעדר חסד ורחמים, עושק החלש והעני וחרישת רע איש על אחיו.
וחז"ל המשיכו בקו זה. הכל יודעים שהבית השני נחרב בשל שנאת חינם. פחות יודעים שבתלמוד מופיעות כעשר סיבות נוספות לחורבן, ורובן קשור בהתנהגות חברתית-מוסרית לקויה. למשל, שלא הוכיחו זה את זה, שלא הייתה להם בושת פנים, שקלקלו את הדין, שהיו אוהבי ממון ועוד. כל אלה מקעקעים חברה ומביאים חורבן.
האבחנות בזכריה ובתלמוד מתלבשות היטב על המצב הבעייתי שאנו נתונים בו, שהוליד את המחאה החברתית, את זעקת העשוקים ואת ההצתות העצמיות של אנשים שנרמסו תחת מכבש העיוותים והאטימות הביורוקרטית.
והמסר העולה מאבחנות אלה הוא שלהתאבל בתשעה באב על חורבן המקדש זה בסדר, אבל לא פחות חשוב לעשות ביום זה חשבון נפש; ללמוד את הלקח ממה שגרם לחורבן פעמיים ולחיות על פיו כדי למנוע חורבן שלישי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם