בוטל השידור החוזר
האם טעות שנעשתה בעבר אומרת עלינו משהו סופי ומוחלט ושלעולם לא נשתחרר מהשפעתה? או, השיעור שלמדתי מג'סי אוונס
תמיד אני מוצאת את עצמי נקרעת בין הרצון להוציא אותה מזה לבין ההזדהות: לכל אחד יש תחושות בלתי נשלטות שכאשר הן מציפות אותו, הוא נכנע להן - זה מעבר ליכולתו.
החברה שלי נשואה כבר 16 שנה, והריב התורן עם בעלה מתחיל בכל פעם מסיבה שונה, אבל בסוף זה אותו הדבר שמביא אותה לנקודת המשבר - יש להם סיפור היסטורי שעליו היא לא מצליחה להתגבר.
אז בכל פעם שיש ביניהם מריבה גדולה, מתישהו היא שולפת מהמחסן את השידור החוזר: שבוע לפני שהתחתנו הוא פתאום חטף רגליים קרות. הוא אמר שהוא חייב להתאוורר, ארז תיק ונסע, והשאיר אותה עם ערימת ביטולי הזמנות למשפחה ולחברים, ובעיקר עם לב צעיר שנשבר לרסיסים. כעבור יומיים הוא חזר, היא לא הסכימה לשמוע ממנו אבל הוא היה נחוש.
אחרי חודש שלם שבו הוא ירד על הברכיים וביקש כל יום מחילה, והסביר שמה ששבר אותו זה ההתעקשות שלה על חתונה גדולה, היא נשברה. הם לא פסעו יחד לעבר השקיעה אלא לתוך הרבנות, ובלי רעש וצלצולים מיד התחתנו.
תודו שיש בסיפור הזה גם משהו רומנטי, אבל היא זוכרת רק את הכאב. כנראה שבאותם יומיים גורליים היא חוותה השפלה כל כך גדולה, שאיכשהו הפצע הזה מעולם לא הצליח לגמרי להתאחות. 16 שנה עברו, הם הקימו משפחה והוא הוכיח שהיא אשת חייו, אבל עמוק בפנים היא לא תשכח לו שפעם, מזמן, ל-48 שעות , הוא נטש אותה לאנחות.
אני כבר מכירה את הסיפור על כל פרטיו, ובכל פעם שהיא מעלה אותו באוב אני לא יכולה שלא לתהות אם יש סיכוי שהיא אי פעם תוותר עליו.
קודם כל תירגעי, ניסיתי את מזלי בפעולת הסחה. בחום יולי-אוגוסט לא מקבלים החלטות גורליות. איזה שטויות! היא מיד התקוממה. מה זה קשור לחום? פעם אחת ולתמיד, אני חייבת לעשות את הדבר הנכון. אבל מה זאת אומרת, הדבר הנכון? מלמלתי בחזרה. אחרי כל כך הרבה שנים ושלושה ילדים, זה באמת רלוונטי מה קרה ברגע של לחץ לפני 16 שנה?
בוודאי שזה רלוונטי, זה אומר עליו משהו כבן אדם. כך היא אמרה, וזה היה הסימן לכך שהשיחה מבחינתה נגמרה.
שאלתי
אז כמה זמן זה לגיטימי לשמר פגיעה היסטורית כאמצעי זהירות? האם חוק ההתיישנות לא חל על משברי עבר? הרי באיזשהו שלב הסיפור הישן כבר לא שומר עליך - להיפך. הוא מקבע אותך במציאות שכבר אינה רלוונטית היום.
אנחנו אותם בני אדם שהיינו פעם, אבל בעת ובעונה אחת, אנחנו גם אנשים אחרים. אם לא נשאיר את העבר מאחור, נמשיך לחיות אותו שוב ושוב, כאילו אנחנו בוחרים לחיות בו לתמיד, במקום להתקדם לעבר העתיד.
לא נעים להגיד, אבל אולי החברה שלי פשוט רוצה לשמר את הכעס, שהפך עם הזמן לחלק ממי שהיא. זה כאילו שהיא מפחדת שאם היא קצת פחות תכעס, היא כבר לא תדע מה המקום שלה בעולם.
היא הלכה והשאירה אותי עם עננת מועקה. על מסך הטלוויזיה ריצד איזה דוקו על ג'סי אוונס, האצן השחור, ובלי משים נסחפתי לתוך הסיפור והפרטים.
שלוש שנים לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה, הוא הפתיע את אולימפיאדת ברלין בהישגים בלתי נתפסים. אומרים שהוא בעצם היה הצ'אנס של היטלר להבין שבתורת הגזע הארי יש כנראה איזה באג, אבל היטלר העדיף לא להתבלבל מהעובדות ולא לחץ את ידו של אוונס בטקס חלוקת המדליות.
אוונס יכול היה להתנחם רק בדבר אחד - כשהוא חזר הביתה, גם נשיא ארצות הברית לא לחץ לו את היד. חיים שלמים הוא התאמן כדי שלרגע אחד הוא יהיה האדם הכי מפורסם בעולם, ואחר כך חזר למציאות של נסיעה באוטובוס בספסלים האחוריים, עד שרוזה פארקס עשתה את התפקיד שלה במרוץ השליחים של השחורים.
באותה נקודה בהיסטוריה אוונס הושפל. אבל מי ניצח בסוף? היטלר שרצה לכבוש את העולם ומת בבושת פנים? או אוונס העני שבגלל ההחלטות שקיבל בחייו, היה לאחת מאבני היסוד שסללו את דרך החירות למיליוני אנשים?
מאז ומתמיד האנושות הצליחה להתקדם בזכות בני אדם שהצליחו להשאיר את העבר מאחור. אנחנו רואים איך זה עבד עבור האייקונים הגדולים, אבל לא תמיד יודעים איך לתרגם את זה לחיינו היומיומיים.
הרי אין שום היגיון בהתעקשות לשמר כאבים, ובכל זאת - בכל העולם ובכל יום שעובר, יש בני אדם שזה מה שהם בוחרים. הם חיים את הכעס, ואת הפחד שמה שקרה יקרה שנית, גם אם המציאות כבר קיבלה תפנית.
כמו אוגרים קטנים ועיוורים - לכולנו יש סיפורים שגורמים לנו לרוץ על הגלגל שאינו מתקדם לשום מקום, ואנחנו אפילו לא רואים.
עד כמה אנחנו בכלל זוכרים את הפרטים? האם זה באמת קרה כך, או שעם השנים, בלי משים, קצת שינינו את הסיפור בשידורים החוזרים? הדגשנו את מה שכאב, שכחנו פרטים אחרים, ואולי לכן ההיסטוריה, עדיף שתישאר בהיסטוריה ולא תנהל לנו את המשך החיים.
התקשרתי לחברה שלי, היה כבר מאוחר. תקשיבי, אמרתי, תורידי את הסרט על ג'סי אוונס. איך ג'סי אוונס קשור אלי? היא שאלה. הוא לא קשור רק אלייך, אמרתי, הוא קשור גם אלי. הוא פשוט לא נתן לעבר לנהל אותו, אלא ברח ממנו כל כך מהר עד שהשיג בהפרש אדיר את כולם.
גם אני מוצאת את עצמי יותר מדי פעמים תקועה בכעסים, מאשימה ומתעצבנת ולא משיגה בזה דבר. אם יש דבר אחד שבא לי להפיק מכל העניין, זה את ההבנה הפנימית שהחלטות נכונות אפשר לקבל כל יום מחדש. להוציא מעצמך את המיטב למרות כל מה שאי פעם קרה. לבחור להיצמד למה שטוב, ולא להשקיע כסף טוב במקום שכבר הושקע הרבה כסף רע.
תכלס, עם גישה כזאת באמת שאין מה להפסיד. אולי לא אצליח לרוץ מהר כמו ג'סי אוונס, אבל עדיף לרוץ בקצב איטי מאשר להיות תקועה בחול. אם רק אצליח להיפטר מהשידורים החוזרים של כל מיני אירועים שמונעים ממני להתקדם, וגורמים לי רק לסבול.
סטטוס: "לכל אדם יש את הכוח לבחור, אבל לא את הכוח להתחמק מהכורח לבחור" (איין ראנד)
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
אקו"ם