ריפוד מושחת
כך העברתי יום חופש במשחקייה עמוסה בילדים, ושרדתי כדי לספר שהילדים הם כלל לא הסיפור, אלא דווקא ההורים שלהם
הוא לקח לגימה מכוס המים, כחכח בגרונו, והכריז כי מאיץ החלקיקים של המרכז גילה עדויות מוצקות לקיומו של חלקיק היגס - זה המכונה גם "החלקיק האלוהי". האנשים בקהל מחאו כפיים בהתלהבות. הם ידעו שהגילוי הזה הוא אחת התגליות המדעיות הגדולות בדורנו.
הסיבה לכך היא שאותו חלקיק הוא למעשה החתיכה האחרונה בפאזל שמרכיב את המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים. באמצעות אותו חלקיק - או יותר נכון, באמצעות שדה הכוח שהוא מייצר - אפשר להסביר סוף סוף איך חלקיקי האטום מקבלים את המסה שלהם.
בלעדי אותו חלקיק לא היה שום דבר בעולם פרט לחלקיקים חסרי מסה, שהיו נעים במהירות האור לכל עבר.
אפשר להגיד שהמשחקייה של רשת "פעלטון" בקניון רמת אביב בעת החופש הגדול, היא הדבר הכי קרוב למצב שבו היה נמצא היקום ללא חלקיק היגס. אם אנחנו מדמים את המשחקייה ליקום ואת הילדים אחוזי ההיפר והאקטיביה, אשר מתרוצצים בכל עבר במרץ ובאי סדר מוחלט, לחלקיקים - אזי קיבלנו הצצה לעולם ללא היגס.
המשחקייה ממוקמת בקומת הקרקע של הקניון הסטרילי להפליא. בכניסה למתחם אפשר למצוא שלט עם רשימה של 13 חוקים בסיסיים, מתוכם כמה קלאסיים, כמו למשל: "אסור לדחוף או להשתולל", "הפעילות מיועדת לילדים בריאים" ו"אין לזרוק כדורים אחד על השני בבריכת הכדורים".
מצחיק לחשוב שרוב הילדים שנכנסים למשחקייה בכלל לא יודעים לקרוא. אך עדיין יש לשער שחוסר היכולת לקרוא אינו בהכרח הסיבה לכך שרוב החוקים מופרים בשיטתיות.
לילדים, זה ברור, יש יותר מדי מרץ. בדיוק כמו מדעני מאיץ החלקיקים בז?נבה, הם סקרנים מאוד לראות מה יקרה אם תיקח דבר מסוים - נניח כדור מבריכת הכדורים או פרוטון - ותעיף אותו בכל הכוח אל עצם אחר - נניח מנורת הפלורוסנט או עוד פרוטון, ואילו חלקיקים ייווצרו אחרי הפגישה הטראגית בין שני העצמים.
שלוש קומות יש למשחקייה המשוכללת הזו. בקומה הראשונה אפשר למצוא את בריכת הכדורים, ומשטח רחב עם כריות ענקיות. בנוסף יש בקומה קיר עם משחקי מחשבה (כמו מבוך גולה ומשחק זיכרון של צלילים ואורות) וספסלים להורים.
בקומה השנייה יש טרמפולינות, מגלשה שמובילה לבריכת הכדורים שבקומה הראשונה, מין מתקן שהוא הכלאה משונה בין נדנדה לאומגה, גשר אתגרי, תותחי אוויר (שזה דבר ייחודי ומקורי שלא ראיתי מעולם: מין עמדת תותחים שאפשר להטעין בכדורי ספוג ולירות לכיוון הנגדי), וכל מיני מבוכים ומערות שמחברים בין מקומות שונים בקומה השנייה והשלישית.
בקומה השלישית יש עוד מגלשה, פינת קוביות ענקיות ומסלול
"מה שבאמת טוב כאן זה שהכל מרופד", אומרת סבתא אחת שהגיעה עם הנכד. "הקירות, העמודים, הרצפות, הכל מרופד. זה מה שאני באמת אוהבת כאן במשחקייה. זה מרגיע אותי".
אף שהשורש רג"ע לא ממש מתחבר עם הלך הרוח במקום, שמורכב מתמהיל מזוקק של צעקות, נפילות, קפיצות לבריכת הכדורים, ירי מתותחי הכדורים ובכי ילדים, אפשר להבין על מה היא מדברת.
בכלל, אחרי חצי שעה במקום אתה די מתרגל לכל הרעש הזה מסביב, שהופך לפתע למין הרמוניה מדויקת ונעימה שמתנגנת לך על האוזן בעדינות מפתיעה.
ואז, בנקודה הזו בדיוק, אתה גם מבין שמה שאתה מאזין לו הוא בעצם הפסקול הרשמי של חדוות החיים.
השעה היא שעת אחר צהריים והמקום מפוצץ. בערך 60 ילדים נמצאים במקום. תוסיפו לזה את ההורים שלהם, וקיבלתם מתחם כל כך דחוס וצפוף, שהוא מאיים לקרוס אל תוך עצמו ולהפוך לחור שחור.
"איתי, בזהירות", אומרת אמא אחת. "מיקה, בזהירות על סהר", אומרת אמא שנייה. "בזהירות, לא לרוץ", אומרת אמא אחרת.
מילת המפתח כאן היא "זהירות" על כל צורותיה, על כל גווניה. נדמה שהילדים הכי לא זהירים בשטח - אלו שקופצים על כל דבר ועל כל אחד - הם דווקא אלו שהמילה "זהירות" נאמרת להם הכי הרבה.
אולם המסוכנים ביותר הם הילדים בקומה השנייה והשלישית. שם, היכן שאין ממש מבוגרים, מסתתר הגרעין הקשה של הילדים המופרעים באמת. שם נערכות התגרות ושם נאמרות הקללות.
אחד מהם, בן 11, מסביר ש"רבים פה על המון דברים, בעיקר על כדורים לתותח". לטענתו ישנה רק דרך אחת למגר את האלימות במקום. "חייבים להוציא את זה (את התותח - ל"ד) מהג'ימבורי ולשים משהו חדש במקום. אני בעד מכונת פופקורן".
אם ילד כלשהו מתפרע, אומרת הדס, מנהלת הסניף, מנסים להסביר לו שכאן לא רבים. ואם הוא ממשיך להתפרע מביאים את אחד ההורים שלו שישגיח עליו מקרוב.
כל פעם שאתה רואה מבוגר עולה לבדו לקומה השנייה והשלישית אתה יכול לנחש שבתוך כמה דקות אתה תראה אותו יורד ובידו צאצא עצבני. אלו הם חוקי התנועה הבלתי כתובים של המרחב.
דוד ברקן הוא מנהל אזור השרון של רשת "פעלטון", ומהניסיון שלו הוא יודע ש"זה עדיין לא השיא. באוגוסט, כשהילדים יסיימו את הקייטנות, יהיה כאן עוד יותר עמוס".
על השאלה "מי בדרך כלל מגיע לפה?" הוא משיב: "הורים שרוצים להוציא את הילדים קצת מהבית, שנמאס להם שהילדים שלהם יושבים כל הזמן מול המסך, מול האייפון, מול האייפד, ורוצים שהם יעשו קצת דברים אחרים: שיזוזו, שירוצו, שיקפצו, שישחקו".
על אותה השאלה בדיוק משיבה לי נעם, ילדה מתוקה בת 5, בצורה שונה לחלוטין: "מי שבאים לפה בדרך כלל זה ילדים עם חולצה לבנה", היא אומרת, ולא מפרשת.
אבל הסיפור האמיתי פה הוא לא הילדים, כי אם ההורים שלהם. נדמה שיש שלושה סוגי הורים: אלו שיושבים על ספסל בחוץ עם עיתון ביד ומקשקשים עם ההורים האחרים שמחזיקים עיתון ביד (זוהי הקבוצה הדומיננטית); אלו שיושבים עם הסמארטפון ומצלמים את הילד שלהם משחק בזמן שהם מקשקשים עם הורים אחרים שגם מחזיקים סמארטפון ומצלמים את הילד שלהם; ואלו שהולכים יד ביד עם ילדיהם, מתפלשים איתם בבריכת הכדורים וקופצים איתם על הטרמפולינות (מתי מעט).
מעניין איזה הורה אני אהיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם