שבירת חופשת מחלה
(אירוע מוחי בימי מחאה, אזהרה מרופאים לא אחראים, מנת הדמעות הדו-שנתית שלי וגם מחשבה אובדנית אחת כטיפ לקוראים)
לפי הפתק מהרופא מגיעים לי עוד שבועיים של חופשת מחלה, אבל אני שובר שתיקה וכותב את זה:
ביום בו התחברו מופז וביבי לקואליציה התעוורתי.
ועכשיו, חודש ומשהו אחרי זה, כשמופז פרש, אני מתחיל לראות משהו, מפזז ובעיקר יש לי בעיה בשדה הראייה. למשל כשאני קורא את השורה האחרונה שכתבתי אין לי בעיה לקרוא את "ובעיקר יש לי בעיה", אבל כדי לקרוא את "בשדה הראייה" עלי להסיט את ראשי שמאלה, שזה ממילא הכיוון הטבעי שלי.
הטור הזה נכתב לא כדי לחשוף את עצמי ואת תחלואי גופי הקטן שבשנים האחרונות חווה אסונות יותר ממשפחת קנדי, אלא יותר כשירות לחולים אחרים שהתעוורו פתאום, ובגלל שקיבלו דיאגנוזה שגויה מרופא מדומה, אולי הם עיוורים עד היום, אם לא דרס אותם איזה אוטו כשהם חצו את הכביש בדרך לניתוח לא נחוץ.
זה קרה בהפתעה גמורה: בוקר אחד קמתי בארץ המפתיעה הזאת, פרשתי את עיתון "הארץ" על שולחן הקפה וראיתי רק נקודות וקווים.
מודאג נהגתי לאט ובקושי לרופא העיניים של קופת חולים באזור החיוג שלי. הוא קבע בוודאות שאני זקוק בדחיפות לניתוח קטרקט.
כבר הייתי בתור לניתוח כזה עד שהחלטתי לשמוע עוד דעה, כי בכל זאת מדובר בניתוח, וכך עקפתי את קופת החולים והגעתי באופן פרטי לרופא עיניים אמיתי, שאמר לי אחרי בדיקות קפדניות, "הלוואי שזה היה קטרקט", ושלח אותי לצילום סי-טי בתל השומר.
שם נקבע שעברתי אירוע מוחי, ורופא המוחות המהולל דוקטור נתן בורנשטיין הראה לי בצילום את אזור האסון ואמר: האירוע המוחי שלך פגע לך בראייה, תיקח 300 מיליגרם אספירין כל בוקר ותחכה.
"ותשמח שזה רק זה", אמרה האחות בבית החולים, שאין לי ספק שיש לה איזה שורש בפולניה, אחרי שנשלפתי מצינור האם-אר-איי באיכילוב, "זה היה יכול להיות יותר גרוע".
כל מי שהגיע לגילי המופלג יודע שבסוף תבוא איזו מחלה שתגרש אותו כאן, ועמוק בלבי תמיד ייחלתי שזאת לפחות תהיה מחלה מעניינת.
את כל הידע הרפואי שלי אני חב לרופא צולע ששמו "דוקטור האוס". בפרק האחרון של הסדרה, דוקטור האוס, שעומד שוב להיכנס לכלא בגלל איזו שגיאה אתית שהצילה חיים של מישהו, וחברו הטוב ביותר דוקטור וילסון, שעומד למות מסרטן מתקדם, עולים על שני אופנועי שטח מבריקים.
רגע לפני שהם שועטים לעבר יערות העד של ניו אינגלנד, וילסון אומר: "אבל תבטיח לי שנחזור ברגע שהסרטן שלי יחמיר. . .". ודוקטור האוס עונה, במשפט האחרון בעונה האחרונה לגמרי של הסדרה שלו: "סרטן זה משעמם".
תגידו הכל על אירוע מוחי, אבל משעמם הוא לא.
בכל בוקר ניסיתי
לכל אחד יש את הרגישויות שלו, והוא יודע שבתנאים מסוימים ממש לא שווה לו לחיות. למרות העבר המשפחתי והגנטי של משפחתי, הדי גדוש בהתאבדויות ובהרס עצמי, אני אוהב מאוד את החיים (לעולם לא אשרוף את עצמי בשביל צדק חברתי, אבל אין לי בעיה לחרוך את ביבי), והנה, בפעם בראשונה חלפה בי מחשבה אובדנית אחת. זה היה רק רגע וזה חלף, וגם זה היה מעניין.
יש סופרים שכותבים מלב מדמם או מוח קודח, ויש כאלה שמקשיבים או מריחים כדי לכתוב. ויש כאלה, כמוני, שעובדים בעיקר עם העיניים. סופרים שהם מצלמה.
שלא כמו הומרוס, שהיה עיוור וגם כתב השטח הראשון בעולם שנדד אחרי אודיסאוס כדי להביא אותה במיתולוגיה שרלוונטית גם היום, בעיקר אם אתה יווני - אני חייב לראות את קליפסו היפה והמפתה ואת הקיקלופים שגם להם הייתה עין אחת, אולי בעקבות אירוע מוחי מיתולוגי, כדי לכתוב עליהם סיפורים ושירים. כמו נתן זך, גם אני רוצה "להיות תמיד עיניים להלל את יופי העולם".
כמי שמשתעמם רק בחברת אנשים אחרים, העניין שאני מוצא בקריאת ספרים הוא לא רק תעסוקה אלא הבילוי המועדף וכמעט היחידי שלי, ולטעמי כל אדם שמחזיק ספר ביד הוא אדם חופשי.
הדבר השני שאינני יכול בלעדיו הוא העצמאות שלי. כמי שהבדידות שלו היא החירות שלו, היה לי קשה מאוד לשמוע את דוקטור בורנשטיין אומר "בשבוע הקרוב אסור לך להיות אפילו רגע אחד לבד, משום שאירוע מוחי יכול לחזור".
והנה לכם, אם לא די בכך שאיני יכול לקרוא ולכתוב וכמובן לא לנהוג, ביום אחד הפכתי לנזקק, מעמסה, וכאדם שמאמין בשוויון בנטל איך אסכים להיות נטל?
ושוב, בפליאה ובעיוורון חלקי, חוויתי את אותה אהבה וחמלה נטולת תנאים שלפעמים אנחנו מתייחסים אליה כאל דבר מובן מאליו של הילדים שלנו, שמהם אנחנו נעלבים הכי הרבה, ורוב הזמן נדמה לנו שהם כועסים עלינו ולא יודעים למה. והנה לכם - במשך יותר משבוע גרתי בבית של בני, כשכלתי לוקחת אותי לכל הבדיקות בבתי החולים, הבן שלי ממש שמח להיות איתי צפוף כמה ימים, כי כששנינו בריאים ועסוקים זה לא ממש מתאפשר.
בלילות ישנתי במיטה הקטנה של נכדי בן החמש, שלא רק תרם לי את החדר שלו אלא גם קישט אותי ובלילה טמן לי מקקים מפלסטיק מתחת לשמיכה כדי שאני אעמיד פני פחדן ואצחיק אותו, וביום שהשתחררתי מבית בני הילד ממש ביקש שאשאר ואמר שאני יכול לישון במיטה שלו תמיד
ואז הוצפו שתי עיני הבעייתיות בשתי דמעות שהן בדרך כלל תפוקת הדמעות שלי בשנתיים, והמחשבה האובדנית הקצרה שחלפה בי לרגע עברה לארכיון המחשבות המטופשות.
חזרתי לבית, למושב ולגינה שלי, שגם היא עברה קצת אירוע מוחי בעקבות גלי החום הכבד, ואז לאט לאט גם הצלחתי לסיים את הספר (המשובח ביותר) של פרנזן, וכעת למילה "חירות" יש משמעות חדשה בשבילי.
ושוב, כמו בכל טראומה פיזית או נפשית שעברתי, הכי פחדתי שאחרי האירוע המבהיל הזה אתחזק אצל איזה רב רנטגן ואשקול להפציץ את איראן או לעבור לגור באיזו התנחלות בתנאים של אמן לאומי זקוף, או שאאמין שאולי בכל זאת יש משהו במה שאביגדור ליברמן אומר.
וגם זה לא קרה לי, ככה שלמרות כל העצב והטשטוש - אולי לא ראיתי חודש, אבל כנראה שאפילו לרגע לא הייתי לגמרי עיוור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם