זו לא הכלכלה, זה החרדים
האין מנהיגות, הזגזוג התמידי והשמירה על ה"ברית ההיסטורית" תוביל לשחזור של מה שקרה לנתניהו ב-99
מה שמדרדר את התמיכה בנתניהו הוא התחושה הכללית. הגועל נפש הקולוסלי. האין מנהיגות, הזגזוג חסר המנוחה, מכירת החיסול של האינטרסים של המדינה לטובת הסקטורים, השמירה המאוסה על "הברית ההיסטורית" על חשבון השוויון בנטל. אפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן, אך אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן. זה מה שנתניהו לומד עכשיו על בשרו. האם יפנים את הלקח ויסיק מסקנות? ממש לא בטוח. הרי זה בדיוק מה שהפיל אותו בפעם הקודמת, ועדיין לא למד.
מזלו של נתניהו הוא שאין כרגע מישהו שנתפס כאלטרנטיבה אמיתית לתפקיד ראש הממשלה. "מדד ראש הממשלה" שפורסם אתמול ב"פגוש את העיתונות" חושף מספרים קטסטרופליים מבחינתו האישית של נתניהו.
52 אחוז סבורים שהוא מתפקד רע או רע מאוד, ורק 17 אחוז נותנים לו ציון טוב או טוב מאוד. בכל מצב אחר, מדובר בנתונים שאף ראש ממשלה לא היה יכול לשרוד איתם. אלא שאנחנו נמצאים במצב מיוחד שבו נפשו של הציבור נוקעת מראש הממשלה הנוכחי מצד אחד, אבל ממשיכה לדבוק בו מחוסר ברירה מצד שני.
זהו האתגר הגדול של שלי יחימוביץ', של יאיר לפיד, של כל מי שחושב להעמיד את עצמו כאלטרנטיבה. איך מתרגמים את אי-שביעות הרצון מנתניהו למנדטים, איך עושים את הקפיצה, איך מבצעים את "הדבר מה הנוסף" כדי שהאנשים יפנימו שכן, אפשר למצוא מישהו אחר. שכן, גם אנחנו יכולים.
מתחפר במרץ במקום
נתניהו קוצר עכשיו את מה שזרע במשך שלוש שנים. הוא משלם על הפוליטיקה הקטנה והמאוסה, על המשך העיסוק העלוב בפירוק והרכבת מפלגות, על המשך תרבות השלטון הרקובה, על המשך מכירת המדינה, ערכיה והאינטרסים שלה לקבוצות לחץ פוליטיות.
אזרחי מדינת ישראל כבר מבינים שהם ראויים לאיכות ניהול גבוהה מזו שיכול לספק נתן אשל. הם מתחילים להבין שההשתלטות של נתניהו ושליחיו, ברגל גסה, על כל פינת מחשבה עצמאית ותקשורת ביקורתית היא מסוכנת.
האסימון של הציבור מתחיל ליפול סוף-סוף. אנשיו של נתניהו, מצדם, נשבעים שגם הוא מבין, שהוא יודע, שהוא מודע לבעיות, שהוא רוצה לגייס
את החרדים, שהוא רוצה לשנות את שיטת הממשל, שהוא קורא את המפה. נו, נהדר. אז למה שלא יעשה משהו? מי יעשה, אם לא הוא? בשביל מה הקים קואליציה של 94 ח"כים? בשביל מה הקים ממשלה של קרוב ל-40 שרים וסגניהם?
במקום זה הוא ממשיך לזגזג כל הדרך לשום מקום, ממאיס את עצמו על בוחריו, ממאיס את עצמו על שריו (ציטוטים נרחבים כמעט מכל מי שמקורב לנתניהו נמרחו בעיתונות סוף השבוע, חוץ מב"ישראל היום" כמובן), מתחפר במרץ במקום, עמוק יותר ויותר, עד שפתאום יגיע הרגע שבו יבין שמהבוץ הזה כבר לא יוכל להיחלץ. זה קרה לו ב-1999. אם ימשיך ככה, זה יקרה לו גם ב-2013.
אקו"ם