עם מחפש משמעות
החזרה בתשובה האמיתית, זו שמתקדמת הלאה על גבי ההישג האדיר של הציונות, לא נסוגה אל הדת. התשובה הזו עוברת עבורנו, כיהודים, דרך הכמיהה המעשית אל בית המקדש
מהו המשהו הזה?
חיפוש הזהות?
האחדות החסרה?
הסולידריות שאבדה?
הפחד משנאת חינם?
ואולי - בית המקדש...
הכל כנראה נכון ומן הסתם יש עוד כמה תשובות נכונות - אבל אני רוצה להציע משהו לא שגרתי:
תשעה באב שייך לחילוניים הרבה יותר מאשר לדתיים. כי באמת - הדתיים לא רוצים שייבנה בית המקדש והחילונים כן.
טוב, אני כמובן מגזים אז אומר זאת במדויק יותר: יש משהו בחילוניות, שהמקדש טבעי ומתבקש לו - ולהיפך בדתיות.
נשמע מופרך? אז קודם כל לעובדות היבשות: לפני שלוש שנים, לקראת תשעה באב, פרסמו עמותת 'גשר' ואתר וואי נט סקר שבוצע באמצעות מכון המחקר "פאנלס" בקרב 516 נדגמים - וכך דיווח וואי נט: 64% מהישראלים רוצים בית מקדש.
"(כש)נשאלו המשתתפים האם היו רוצים שבית המקדש יוקם מחדש. 64% השיבו בחיוב - בהם 33% ש'מאוד רוצים' ו-31% ש'די רוצים', ו-36% בשלילה - 31% 'לא כל כך' ו-5% 'בכלל לא'. פילוח להגדרות דתיות מלמד כי לא רק החרדים והדתיים מצפים לבניין הבית - 100% ו-97% (בהתאמה), אלא גם הציבור המסורתי - 91% (!) ורבים מהחילונים - 47%".
לפני שנתיים (18.7.10) בדק ערוץ הכנסת את אותה שאלה - אמנם בצורה מקצועית הרבה פחות, באמצעות סקר אינטרנטי בלבד, ובכל זאת - 49% מהמשיבים ענו כי הם מעוניינים בבניית בית המקדש.
ברור שהתשובה לסקרים הללו באה ממקום בתודעה שאינו מחובר לפחדי היום יום. אילו שאלו האם אתה בעד לבנות את בית המקדש מיד - התשובה ככל הנראה הייתה שונה. ובכל זאת, יותר ויותר אני נתקל בישראלים חילונים למהדרין שאומרים בפשטות - אני רוצה בית מקדש. נוכח העובדה שאין כמעט עניין שדאגו להפחיד מפניו ולהמאיס אותו בעיני הציבור - יותר מנושא המקדש והר הבית, יש בהחלט בנתונים המפתיעים הללו כדי להצביע על איזה קשר מהותי וחזק מאוד של חלקים נרחבים בציבור שאינו שומר מצות - להר הבית ולבית המקדש.
הם מתחברים לתשעה באב כי הם מתגעגעים למהות אחרת, לתרבות הבית השלישי. למה? כי כל עניין הדת שבא לשמור על זהותנו הלאומית החליף למעשה את בית המקדש. דת ומקדש הם תרתי דסתרי ולכן מקדש הוא טבעי יותר דווקא למי שאינו דתי.
כי הרי מה היה הרעיון, הכוח האדיר שהקים את מדינת ישראל כנגד כל הסיכויים? הרוח שהשיבה את עם ישראל אל ההיסטוריה? הייתה זו ההתנערות מהדת, שנתפסה, ובצדק, כחבל תלייה שמחזיק את היהודי תלוי מחוץ למציאות ובמובן הלאומי, לעולם לא יאפשר לו להתחבר אליה.
משחרב בית המקדש נותק הקשר היהודי הלאומי למציאות. כי הרי המקדש - תיקון העולם במלכות ה' - הוא החיבור לשנו למציאות, הוא תכלית הקיום הלאומי שלנו והוא גם הציר סביבו סובבים חיי היום-יום של הפרט והכלל.
המקדש הוא מרכז ציר הזמן, העלייה לירושלים בשלושת הרגלים, מעגל החיים כולו. ריבונות יהודית בלי מקדש זה כמו מדינה בלי בירה, בלי פרלמנט, בלי חגים לאומיים - כמו גוף בלי
אליו אנו באים בחגים, נכנסים הביתה עם איזו מתנה צנועה - ביכורים, קורבן פסח לליל הסדר שנאכל בחבורה בחצרות ה', אליו, לאבינו מלכנו, אנחנו באים לבקש עזרה כשאנחנו בצרות, עליו אנו נשענים מול האיומים שמבחוץ, משם מקבלים קריאת כיוון מוסרית - ליתום ולאלמנה ולגר - הבית הזה מכניס אורחים מכל העמים, משם יוצאת בשורה חדשה לעולם כולו.
הבית הזה פתוח לתפילות כולם - "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" - הבית הזה! הוא ורק הוא! תוכנית השלום האמיתית! הלא מזויפת, תוכנית השלום שכל האנושות בלבה פנימה - מייחלת לה.
כשהבנים חוזרים הביתה - אפשר גם לקבל אורחים. והאורחים מחכים...
"חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם,
כי אתם הרי עם סגולה... היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם..."
פרופסור זאב צחור מתאר בראיון למאיר עוזיאל (מקור ראשון) כיצד מסבירים עמיתיו באקדמיה הבריטית את אכזבתם מישראל.
הרצל הבין זאת וכתב על מקדש. גם ז'בוטינסקי דיבר על כך - שלא לדבר על יאיר בעיקרי התחי-ה.
הדת בתצורתה הנוכחית הייתה הסטארט אפ המוצלח ביותר בהיסטוריה, וירטואליזציה של עם, שמירת קיומו הלאומי מחוץ למציאות - מת מהלך - עד לשיבתו ציונה (הר ציון...) ובניית המקדש.
אלא שבמהלך 2,000 שנה הפכה הווירטואליות לתודעה קיומית. לקינות של תשעה באב כבר שמור מקום של כבוד במדף הספרים לקראת השנה הבאה. המשיח הפך משאיפה מעשית ל"סנטה-קלאוס" בלתי מחייב ולמעכב הגדול ביותר של ביאת המשיח.
הציונים, שחתכו את חבל ההצלה - תלייה של הדת, חשו פתאום את קרקע המציאות תחת כפות רגליהם, חשו כיצד היא מתחילה להגיב לתנועות השרירים הלאומיים, פתאום אנחנו עם נורמלי. איזו אנרגיה גאולית אדירה שאצורה הייתה 2,000 שנה התפרצה פתאום בזכות ההתנתקות מהדת. האנרגיה הזו נשאה על גבה את המהפכה הציונית ושרידי הרוח הזו ניפחו את מפרשי הספינה - עד לאחר מלחמת יום כיפור – פחות או יותר.
אבל הרוח ההיא אינה מנשבת יותר. מפרשי הספינה רפויים. משבים חסרי כיוון מזגזגים אותה פעם לכאן ופעם לכאן. הכרישים בים אותם כרישים. הסרטונים והסערות גם הם מוסיפים לאיים והעם שעל הסיפון, סחוף ודחוף (מאיר אריאל) מחפש משמעות.
יש מי שחוזר בתשובה. אבל החזרה הזו נותנת לו כיוון ומשמעות במובן האישי. במעגלים רחבים יותר, במובן הלאומי, הוא חוזר בעצם למקום שממנו ברחו אבותיו - מוותר על החיבור למציאות, נכנע. בדרך כלל חוזרים בתשובה מתרחקים מההוויה הלאומית. כבר לא מעניין אותם מה אמרו בחדשות. המציאות הלאומית חוזרת להיות עבורם וירטואלית והאמת היא, שבלי מקדש כל המדינה והקיום הלאומי שלנו, חוזר והופך יותר ויותר וירטואלי. בעולם כבר לא מקבלים את זכות קיומנו, כשאנו בורחים מייעודנו, בורחים מהמקדש.
כך שבעומק הלב החזרה בתשובה האמיתית, זו שמתקדמת הלאה על גבי ההישג האדיר של הציונות, זו שמחזירה אותנו אל המשמעות שלנו, מתקדמת אל המציאות ולא נסוגה אל הדת. התשובה הזו עוברת עבורנו, כיהודים, דרך הכמיהה המעשית אל בית המקדש.
האם לכך הם בעצם מתגעגעים - שם באמירת הקינות על גגות שינקין? אני מאמין שעמוק עמוק בתודעה הלאומית, התשובה היא שכן. הם רוצים בית. הם רוצים אבא. הם רוצים משמעות. כל האנרגיה של מחאת הקיץ מובילה בעצם לשם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם