מס שפתיים
נתניהו יכול היה להשיג את התספות ממקורות אחרים. המדובר במוקדי כוח, פוליטיים בעיקרם, שראש הממשלה חשש להתעמת איתם
ההכשר למהלך השנוי במחלוקת ניתן באמצעות תמיכתו הפומבית של נגיד בנק ישראל. פרופ' סטנלי פישר, העומד בראש מועצת חכמי כלכלת ישראל, החמיא לתלמידיו נתניהו ושטייניץ שהצטיינו בהכנת שיעורי הבית וטען: "המיסוי הוא החלטה אמיצה החיונית לשיפור המצב בתקציב המדינה". האומנם?
ייתכן מאוד שאומץ הלב שעליו הצביע הנגיד נוגע לעובדה שבהחלטת המיסוי מסתכן נתניהו באובדן (זמני) של פופולריות. אבל את פישר, שמשמש גם כיועץ הכלכלי של הממשלה, עניינה משיקולי נוחות בעיקר אי-החריגה ממסגרת הגירעון. העובדה שהגזירות יאלצו משקי בית רבים לחרוג ממסגרת האשראי מעניינת אותו פחות.
וכך נתניהו, שנחרד מלחצי הנגיד שגבלו באיומים, מיהר לקבל החלטות הנוגדות את אמונתו הכלכלית הניאו-ליברלית. הרי אותו נתניהו כבר הגדיר את הפחתת המסים "דלק סילוני לצמיחה". אז לאן נעלמה האמונה?
רה"מ בונה על הזיכרון הקצר שלנו
את ההחלטה על העלאת המע"מ עוד ניתן להבין ולקבל; ראש הממשלה סבור שמע"מ הוא האמצעי היעיל ביותר ללכוד ברשת משלמי המס אזרחים שתשלום המס הוא עבורם כמו חטא. חלקם של עדת מאמינים זאת נמצא באוכלוסיות החרדיות וחלקם בקרב המיעוטים. נכון שהמע"מ פוגע במידה מסוימת גם באוכלוסיות החלשות, אבל זה עוד מחיר שאפשר לשלם.
מה שלא ניתן לקבל בשום אופן נוגע להעלאת שיעורי מס ההכנסה. ההחלטה פוגעת בצורה לא מוצדקת במעגל משלמי המס ובצמיחה, ואת תוספת המס מההחלטה הזו (1.2 מיליארד שקל) ניתן היה לקבל ממקורות חלופיים שנתניהו חשש להתעסק איתם.
המדובר במוקדי כוח, פוליטיים בעיקרם, שראש הממשלה חשש להתעמת איתם.
כך למשל, את הפטור המיותר ממע"מ באילת ניתן היה לבטל כבר מזמן ולחסוך 450 מיליון שקל, אלא שראש עיריית אילת המקורב לליכוד עושה עבודת לובינג מצוינת.
לחלופין, ניתן היה לשקול ביטול חלקי לפחות של הפטור ממס בקרנות ההשתלמות ולחסוך 2.4 מיליארד שקל. גם כאן פחדו מכניסה לעימות עם מזכ"ל ההסתדרות עופר עיני, שהסכמי השכר שנחתמו בתיווכו במהלך השנה החולפת פינקו את העובדים במיליארדי שקלים. בלית ברירה נשבה ראש הממשלה בפתרון הקל-יחסית של פגיעה בשכירים. זה כואב בטווח הקצר, אבל כנראה נתניהו בונה על הזיכרון קצר המועד שלנו. לפני שבועיים בלבד, מי זוכר, היו מי שהציתו את עצמם בגלל יוקר המחיה.