טובעים בים הייסורים
לתקוף או לא לתקוף את איראן - זאת האיוולת. הייתכן שהסתתרה התבונה, ומדינת ישראל לא מסוגלת כבר להפיק אסטרטגיות חלופיות?
ים הייסורים שכמו מציף אותנו, מנהיגי ישראל, שמא נהיה בעיני ההיסטוריה האשמים בכך שלאיראן יש יכולת גרעינית. והרי איימנו והזהרנו, ושוב דיברנו ודיברנו כמעט מדי יום, אפילו מדי שעה, שיש לנו הזכות לתקוף את איראן - ולא עשינו זאת.
כמה מר יהיה גורלנו אם לא ניכנע למילותינו, לאיומינו, לחבל שאנו כורכים סביב צווארנו. והרי כיצד נביט בעיניו של ילד יהודי בעוד 30 שנה, כשיאמר: איימתם לתקוף ולא תקפתם, ולכן יש לאיראן יכולת גרעינית. ולא תוכלו אפילו להתגונן ולומר: לא התכוונו, רק ניסינו למשוך את העולם לסנקציות חריפות, שיחקנו את המשוגע שצריך להרגיעו.
או שמא תאמרו: כן התכוונו, אבל לא היה בנו העוז לצאת "חמוש מול ים הייסורים", לתקוף את איראן ולשים קץ לים הייסורים שלנו (מנהיגים שכמונו) ולא לתוכנית הגרעין של איראן.
הגדרת האיוולת על פי ברברה טוכמן הינה: מערכת המבצעת מהלך שמשרת באופן הפוך את האינטרסים שלה. והנה הולכת ומתבהרת לנגד עינינו האיוולת - והרי החבל שכורכים מנהיגי ישראל סביב צווארם, הוא צווארנו, בדמות איומים ואזהרות חוזרות ונשנות כדי להימנע מתקיפה, יביא בהכרח לתקיפה גם אם יתברר שהיא טעות, נזק, סרק וכיו"ב. ולו רק כדי לשים קץ לים הייסורים האישי שלהם, והרי אם אכן נתקוף ולא יצלח, איש לא יאמר: אתם אשמים. והרי לא אנחנו האשמים, אנחנו עשינו את המיטב.
מצד שני, אם לא נתקוף, לעולם לא נדע אם בגין העובדה הזאת לאיראן יש חרב גרעינית שמאיימת לכלותנו. זה מגיע לכדי שיא האיוולת כשמיט רומני בא לכאן ומבקש להגדיל את הקול היהודי עבורו על ידי תמיכה "מרומזת" בתקיפה ישראלית.
מדוע איוולת? משום שיש לא מעט יהודים אמריקאים שמצפים מהנשיא האמריקאי שירגיע את המנהיגות הישראלית. מדוע איוולת? משום שבסוף אנו עלולים לתקוף לא משום שצריך, אלא בגלל שכל כך הרבה איימנו ודיברנו.
כל דבר היום מתקשר לתקיפה או אי-תקיפה. תקיפה או אי-תקיפה בסוריה בהקשר של המורדים, מערך הנשק הלא קונבנציונלי בסוריה. תקיפה או אי-תקיפה באיראן. תקיפה או אי-תקיפה של חמאס בעזה, של חיזבאללה בלבנון. סטירת לחי ואגרוף בפרצוף של שגריר טורקיה בישראל. זהו? תרופה אחת לכל המחלות? הסתתרה התבונה ולא ניתן להפיק עוד אסטרטגיות חלופיות?
והרי רק כך ניתן להכשיל אותנו, רק כך אפשר היה לעשות לנו מעשה מרמרה כי יודעים שהדילמה היחידה שאנו מכירים היא "לתקוף או לא לתקוף". קל מאוד: אם נתקוף, הם לוקחים את הקופה, ואם לא נתקוף, הם גם לוקחים את הקופה.
היריב של ישראל יודע שאין לה תרופה אחרת. הוא יודע שאין לישראל את היכולת להפיק אותה, לחשוב עליה - כמו נכות של קטוע ידיים המחייבת אותו לאכול רק עם כפות רגליו. את הנכות הזאת מגדירים המקצוענים כ"מרחב תמרון מוגבל" שנובע במקרה זה בעיקר מאילוצים ביכולת החשיבה. זוהי מגבלה קשה יותר ממחסור במערכות נשק, אבל מרחב תמרון מוגבל הוא סיבתה העיקרית של פגיעה ביכולת ההרתעה.
והרי לנו האיוולת. אם האינטרס הוא להרתיע, יוצאים ההפך. אם האינטרס הוא להימנע מתקיפה, תוקפים. לתקוף או לא לתקוף זאת האיוולת, לא השאלה. תראו כמה שקספיר רלוונטי אפילו היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם