לא למדנו כלום
שלוש שנים אחרי הרצח בבר-נוער, הפוליטיקאים הישראלים מרשים לעצמם להכפיש קהילה שלמה, בבתי הספר "הומו" זה קללה והרוצח עדיין מסתובב חופשי. במצעד הגאווה שיתקיים מחר בירושלים נציין את הטבח האכזרי
האירוע הזה היה נקודת מפנה בהתבגרות שלי. מרגע זה ואילך, פחדתי להיות הומו והפחד הזה הוא שהנחה אותי. ניסיתי למצוא לעצמי חברות, ניסיתי להימשך אליהן. לאורך עשור, עד גיל 16, השנאה העצמית שלי הלכה והתעצמה, והובילה אותי למקומות אפלים ומסוכנים.
עברו הרבה שנים מאז. ניתן לומר שהקפתי את עצמי בחברה סובלנית ומקבלת, הוריי עברו תהליך משמעותי גם הם וכיום אמי מקיימת קשר עצמאי עם בן זוגי לשעבר, שבשמחה הייתה הופכת אותו, עוד היום, לחתן שלי.
ועם זאת, לפעמים עוד קשה לי לומר "אני הומו". אם זה לאנשים חדשים שאני מכיר, או אם כשזה דורש להתמודד עם אמרות הומופוביות שאני שומע מסביבי – ברחוב, באוטובוס, או בשוק. בכל פעם ששואלים אותי האם אני הומו, אני מרגיש חוויה דומה - יציאה חדשה מהארון.
אני מפחד מהתגובה. שיצחקו, שיזלזלו, שישנאו. אם התגובה היא חיובית, אני נוטה לשמוח ולהאמין בחברה הסובלנית לכאורה שבה אני חיי. כשהתגובה היא שלילית, זה אף הופך למעניין יותר – אני
אינני מספר פה על התבגרות בצל התעללות או אלימות מזעזעת שהופנתה כלפי מעצם היותי הומוסקסואל. לכאורה מדובר פה בסיפור רגיל ופשוט, ללא יותר מדי טרגיות. ובכל זאת, דווקא על סיפור ההתבגרות ה"רגיל" הזה, יש לדעתי להתעכב.
מילים עלולות לגרום לאסון. כך קרה לאחר מה שאמר אבי באותה ארוחת חג, וכך קרה כשנבחרי ציבור הרשו לעצמם להפיץ את האידיאולוגיה ההרסנית שלהם בריש גלי (ראו מקרה אנסטסיה מיכאלי ואורי אריאל, שניהם חברי כנסת עם פה עצום ואפס מחשבה מאחורי דבריהם). זאת ועוד, כשבבתי הספר הקללה הנפוצה ביותר היא "הומו", וזאת לצד "שמאלני" או "ערבי", יהיה זה שקר לומר שהחברה הישראלית היא סובלנית ומקבלת.
בבתי הספר יש אפס סובלנות והרבה הומופוביה, הרוצח מהבר-נוער עדיין מסתובב לו בחופשיות שלוש שנים אחרי הטבח, וכאמור, פוליטיקאים מרשים לעצמם להכפיש את קהילת הלהט"ב. מכך ניתן להבין מהו המסר על פיו גדלים בני הנוער בישראל.
הקרנת הסרט "ירושלים גאה להציג" בבית הקפה "הסלון" בירושלים לפני שבוע וחצי גררה עימות אלים כשתושבים מהשכונה איימו ברצח ואף נופפו במקלות עץ אל עבר הצופים. החוויה הייתה אלימה וקשה והדגישה את חשיבות אותו המצעד, שעתיד להתקיים השבוע.
לא לחינם, המצעד בירושלים מנותק משאר אירועי הגאווה בישראל. המצעד מציין שלוש שנים לרצח בבר-נוער בתל אביב ב-1 באוגוסט 2009, וכן עשור למסורת המצעדים הירושלמים שנתקלים בהתנגדות קשה ואנטי-דמוקרטית.
אני אצא להפגין במצעד הזה, ולו רק כדי שהוא יגרום לעוד עשרה נערים/ות בבתי הספר התיכוניים בירושלים להרגיש שהם לא לבד. להרגיש שלהיות הומו, לסבית, טרנסג'נדר או ביסקסואל - זה בסדר. יש ליצור בישראל מרחב חדש, בטוח, שבו המילה "הומו" היא כבר לא הקללה הנפוצה ביותר. מרחב שבו קהילת הלהט"ב, לצד מיעוטים נוספים, חיה בו בביטחון ובשוויון. מי ייתן ולמצעד יצטרפו כל אלו שמאמינים בשינוי חברתי מהותי – שינוי שמובילים ערכים של דמוקרטיה, שוויון וסובלנות.
אקו"ם