זה שאוכל וזה שמשלם

המחאה החברתית לא באמת הבהירה לנבחרים מה חש הציבור. הפעם אין מדובר רק בגזירות, אלא באמירה מפורשת של השלטון כי הוא רואה בנתיניו רק כספומט

רחל ליאל | 2/8/2012 14:57 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
עם סיומה של כל ארוחה דשנה במסעדה, עולה דרך קבע שאלה חשובה ומתבקשת: מי ישלם עבור הארוחה? הרי יש להבטיח שלא יישבר חלילה הכלל המקודש הקובע שאין ארוחות חינם, לא-כן? אך לצדה של השאלה הזאת, טורדת את המנוחה עוד שאלה אחת, מסקרנת וחשובה גם היא: מי הוא זה שאכל את הארוחה הזאת? שהרי אם האחד אכל והשני שילם, תהיה בכך הוכחה מביכה לכך כי בכל זאת יש מישהו הנהנה מארוחות חינם.

לכאורה, ההיגיון מחייב שתשובה זהה תינתן לשתי השאלות דלעיל: האיש שאכל והאיש שישלם - חד הם. הלא רק כך יישמרו גם הצדק, גם ההגינות, וגם שרירותה של האמרה על אי-קיומן של ארוחות חינם. והנה באה "תוכנית הגזירות" של ממשלת ישראל ומוכיחה כי אפשר גם אחרת: אכן, אין ארוחות חינם. אכן, צריך לשלם על כל נגיסה.

אך הקיבה המתמלאת והכיס המתרוקן אינם צריכים להיות כיסו וקיבתו של אותו אדם. אפשר שהאחד יאכל בכל פֶּה, יתפטם עד כדי סחרחורת, יזלול עד שהשומן יטפטף על סנטרו, והשני - יתבונן בעיניים כלות, וישלם. יְוָותֵר על תרופות - וישלם. יקצץ בחסכונותיו - וישלם. יִימָק בזקנתו - וישלם. יצופף את ילדיו בכיתות עמוסות - וישלם. ירדד עד דק את שכבת הגבינה שעל פיתו - וישלם. לבל יחדול, חלילה, הזללן מזלילתו. לבל תיגָרע, רחמנא-ליצלן, טיפת שומן אחת מסנטרו. לבל ייאלץ, אלוהים ישמור, לשלם עבור ארוחותיו.
הממשלה הקשיבה, אחר כך שכחה

אבל "ארוחות חינם" - הן לא תהיינה. מישהו אחר ישלם עבורן. שנה מיוחדת הייתה השנה האחרונה. רבבות אזרחים קצו בתפקידם כמשלמי ארוחות-החינם של זולתם, ויצאו לרחוב לזעוק את דברם. חצי מיליון ישראלים, אולי אף יותר, באו לדרוש צדק. שוויון. רווחה. זכויות חברתיות.

לא היו בהם אוכלי החינם, מקבלי משכורות העתק, להטוטני "שוק ההון", ושאר המפוטמים בידי השלטון. היו שם רק המשלמים. נושאי העול. אלה ההולכים ונרמסים תחת גרגרנותם של אוכלי-החינם ומקבלי המתנות. והם אמרו בקול גדול, כואב, מודאג וכעוס,

כי אינם יכולים עוד. כי משא המפונקים, בעלי זכויות-היתר, יקירי השלטון ותקציביו, כבר כבד עליהם עד לבלי נשוא. כי הגיעה שעת הקלת הנטל המוטל על כתפיהם, בטרם יכרעו תחתיו עד תום.

והממשלה הקשיבה. בקשב רב. לכל מילה. לכל אנחה ולכל מחאה. הקימה ועדה, רשמה לפניה את המלצותיה, קימטה את מצחה בדאגה, ואז בעטה ברגל גסה בכל העם הרב הזה. טאטאה אותו מעל פניה. הודיעה בקול צונן ואטום: "לא רק שתמשיכו לשלם את ארוחות החינם של זולתכם, אלא שעוד תוסיפו ותשלמו גם מעבר למה ששילמתם עד כה. הרבה יותר".

בעטו בכיסו של הציבור - ואחר כך גם בכעסו

לא רק בכיסו של הציבור בעטה הפעם הממשלה, אלא גם בכעסו. בכבודו. במצוקתו ובכנות תלונותיו. כי אפילו להתייעץ עם המוחים, עם מומחיהם, עם הנהגתם, לא טרחו גוזרי-הגזירות. לא עלה בדעת איש לשאול אותם שמא יש בפיהם דרך אחרת, אנושית יותר, להתמודד עם הבעיות המתעוררות.

ולכן, הפעם הזאת, אין מדובר רק בגזירות, אלא גם בעלבון. באמירה מפורשת של השלטון כי הוא רואה בנתיניו רק כספומט. ארנק שניתן לפשפש בו ולדלות ממנו כספים כאוות הנפש. והכל - על טהרת הדמוקרטיה. הכל כדת, כדין, כחוק. הדיונים התקיימו. האצבעות הונפו. הרוב החליט. המיעוט נרמס. וכך נקבע שהמיעוט העשיר ימשיך להתעשר, והרוב המשלם ימשיך להישחק.

ללמדנו כי לא רק קפיטליזם חזירי יש בעולמנו, אלא גם דמוקרטיה חזירית. וחבל שדווקא זו עלתה בגורלנו. כי יש גם דמוקרטיה אחרת בעולם. דמוקרטיה רגישה, נבונה, קשובה וצודקת.
ואליה, אל דמוקרטיה שכזאת, נשאף ונעמול ונילחם. עד שבוא תבוא.

הכותבת היא מנכ"לית הקרן החדשה לישראל

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

טור אורח

צילום:

nrg מעריב מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים