ההיסטוריה על פי פייגלין
יום יבוא ומצעד הגאווה יהפוך למיותר. אבל כל עוד אנשים כמו משה פייגלין תוקפים את ההומוסקסואלים, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזה עם אנחנו רוצים להיות
פייגלין בוחר לקרוא את ההיסטוריה באופן בעייתי מאוד. היסטוריונים רבים טוענים שהסיבה לשקיעת האמפריה הרומית נעוצה דווקא בקבלתה את הנצרות במאה הרביעית לספירה, אירוע אליו התלווה – כמה מפתיע – איסור חמור על הומוסקסואליות. זאת ועוד, האיסורים על הומוסקסואליות, שהצטרפו לאיסורים רבים אחרים שהוטלו באותו זמן בשם הדת, היוו את תחילתה של תקופה אפלה בהיסטוריה העולמית – ימי הביניים.

פייגלין כותב שתרבות ההומוסקסואליות "מערערת את מעמד המשפחה" וכי "בלי משפחה אין עם ובלי עם אין ציוויליזציה". יש אמת בדבריו שההומוסקסואליות קוראת תיגר על מבנה המשפחה המסורתי, אך השאלה שצריכה להישאל היא איזה "עם" ואיזו "ציוויליזציה" אנו רוצים להיות: האם עם כמו זה שנשלט בידי רומא הנוצרית ודוכא על-ידה מאות שנים? האם עם חזק כלפי חוץ אך רקוב כלפי פנים, כדוגמת המשטרים הפשיסטיים שהוזכרו לעיל?
האם כדי להיות עַם וציוויליזציה יש הכרח לדכא את חירות הפרט ואת חופש המחשבה והפעולה? זו אמנם שאלה מעניינת, אך די לנו אם נבחן דוגמאות היסטוריות כגון יוון העתיקה, סין ויפן לאורך אלפי שנות לבלוב ושפע, כדי להטיל ספק גדול בקביעתו של פייגלין, ולהניח שגם חברה המכילה תרבות הומוסקסואלית יכולה לשגשג במשך תקופות ארוכות מאוד.
חברה המקבלת הומוסקסואליות לאו דווקא גוזרת על עצמה כיליון אלא מרחיבה ומעמיקה את המרחב הפרטי של חבריה. דינה של אותה חברה איננו בהכרח חורבן – כפי שההיסטוריה היוונית והסינית רבת השנים מלמדת, אלא דווקא היווצרותה של חברה עשירה בעלת גוונים ועומק תרבותי ניכר.

פייגלין טוען לגנאי שההומוסקסואלים "מהווים את חוד החנית של תרבות ה'פוסט'". אמנם ייתכן כי תרבות ה"פוסט" – מושג אמורפי בפני עצמו – טומנת בחובה אתגרים לא פשוטים
הפתרון הקל עבורנו כחברה הוא לוותר על כל שונוּת מאיימת ולשמור בקנאות על תרבות נוקשה עד קיפאון. אך האתגר הגדול באמת הוא למצוא את דרך המלך שבה ניתן יהיה להכיל מרכיבים תרבותיים מגוונים ובה בעת לקיים זיקה ביקורתית (!) למסורת.
בעוד פייגלין רואה את מצעד הגאווה כהשתלטות הההומוסקסואליות "על רשות הרבים", אני מנתח את התופעה אחרת: אמנם מדובר בשאיפה ליצור דריסת רגל במרחב הציבורי, אך המניע האמיתי לכך הוא הצורך להפוך את הסוגיה מאישית לציבורית כדי להיאבק בפגיעה בהומוסקסואלים כפרטים – פגיעה שמקורה בתפיסות היסטוריות ותרבותיות כשל פייגלין הרחוקות מהאמת.
גם אני הייתי שמח לוּ מצעד הגאווה לא היה מתקיים יותר, אך סיבותיי שונות בתכלית. אני מייחל ליום בו אנשים כמו פייגלין יפנימו שהאתגר האמיתי איננו להחניק בקרבנו כל שוני תרבותי שאינו עולה בקנה אחד עם תפישה היסטורית מפוקפקת, אלא לפתוח את הראש ואת הלב.
בהגיענו לאותו יום מיוחל מצעד הגאווה יאבד מערכו ומחשיבותו הציבורית, וההומוסקסואליות לא תהיה עוד תופעה תרבותית כי אם תופעה אישית מובנת מאליה.