הפיקציה של מרכז פוליטי
הדיבורים על כ-20 מנדטים הממתינים למפלגת מרכז שתגרוף אותם הם ספין שיצרו יחצנים, פוליטיקאים ושאר אינטרסנטים. גם בעולם אין חיה כזו
אין מרכז פוליטי, לא בעולם ולא בישראל. המשטרים הפוליטיים בעולם הדמוקרטי ניתנים לחלוקה על פי קריטריונים שונים. לפי צורת המשטר, מוכרים לנו המשטר הפרלמנטרי (דוגמת ישראל ובריטניה), הנשיאותי (דוגמת ארה"ב) והמעורב, קרי פרלמנטרי ונשיאותי )דוגמת צרפת). מעבר לחלוקה זו, אין משטרים דמוקרטיים אחרים.
קריטריון אחר הוא הכלכלי-חברתי, שלפיו ישנה דמוקרטיה ליברלית וסוציאל-דמוקרטיה. ההבדל בין שתי הצורות ברור: הדמוקרטיה הליברלית אינה מתערבת בחייו של האדם, לא כלכלית ולא חברתית. מי שיש לו משאבים - חי. מי שאין לו - סביר שימות לפני שיקבל עזרה כלשהי. ארה"ב היא הדוגמה המובהקת. יגידו מביני דבר שלכך התכוון המשורר כאשר טבע את הביטוי "קפיטליזם חזירי".
לעומתה, הסוציאל-דמוקרטיה מטילה על הפרט אחריות מסוימת גם לגבי אחרים, במיוחד בכל הקשור למתן שירותים מינימליים לכולם כמו חינוך, בריאות, סעד וכדומה. מדינות אירופה המערבית או מדינות סקנדינביה מהוות דוגמה טובה לכך. אין צורות אחרות.
בגלל הסכסוך עם העולם הערבי, בישראל ישנה נטייה לחלק בין הימין כמי שמתנגד לכל ויתור על שטחי א"י ותומך בהתנחלויות לבין השמאל המוכן לפשרות טריטוריאליות, לשלום "מדומה" עם הערבים, לייבוש ההתנחלויות וכן הלאה. באורח פלא, יש בישראל מה שמכונה "מרכז פוליטי", היינו לא ימין ולא שמאל אלא משהו ביניהם.
יתרה מזו: ישנם הטוענים שכ-20 מנדטים ממתינים, כמעט בכל מערכת
בהיסטוריה הפוליטית של ישראל מעולם לא הייתה מפלגת מרכז אמיתית במובן המהותי ולא במובן הפורמלי. נכון שקמו מפלגות אשר כונו "מרכז", אך אלה היו תעתועים בלבד. ננסה באמצעות שתי דוגמאות להמחיש את הפיקציה של המרכז.
אחת המפלגות היותר ידועות בציבור אם כי לא הראשונה, "מפלגת ד"ש", הייתה רחוקה מאוד מלהיות מפלגת מרכז. נכון שמקימיה סברו שאפשר להמציא את המרכז, אך הם כשלו כישלון חרוץ. גם ד"ש התיימרה להביא בשורה חדשה בתחום הכלכלי-חברתי, ואיך לא, גם בתחום המדיני-ביטחוני.
כך חברו להם יגאל ידין, ראש המפלגה, בעל עבר צבאי והרמטכ"ל השני של צה"ל, אמנון רובינשטיין ושמואל תמיר. האחרון, איש ימין מובהק, שנא את הממסד במדינה וקיווה לכונן מדינה "עברית" על פי הציווי הדתי.
הדוגמה השנייה היא קדימה. כולם מכירים את חבריה ותפיסת עולמם. שום דבר ממשי לא מחבר ביניהם זולת שלטון. אין שום דבר משותף בין אריאל שרון שהקים את המפלגה לבין שמעון פרס, כפי שאין כלום בין עתניאל שנלר לבין דליה איציק. שני עולמות שונים.
יאיר לפיד מכנה את עצמו מרכז. גם אביו עשה זאת, אלא שמפלגתו נעלמה. מי חבריו של יאיר לפיד - איננו יודעים לעת עתה. נכון שיש כ-20 מנדטים המחפשים אנשים ראויים. הבעיה היא שעד היום הם לא בנמצא. וגם אם כן, המרכז הפוליטי יישאר פיקציה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם