סדר עדיפויות חדש
איומים חדשים על ישראל: הטרור העולמי נוקט בשיטות פעולה שונות ומנסה לחבל ביחסים בין ישראל ומצרים. יש לבחון את צרכי הביטחון
עוד על הפיגוע בגבול מצרים:
- מחבלים פרצו מסיני לישראל במשוריין מצרי וחוסלו
- רה''מ: "ישראל יכולה לסמוך רק על עצמה"
- הנייה: ישראל אחראית לפיגוע בגבול מצרים
בכך הוא מתחבר לשיטות הפעולה של אל-קאעידה וגורמי ג'יהאד עולמי במקומות כמו עיראק או אפגניסטן: הם מנסים לנצל מצב שבו שורר אי סדר מלכתחילה, ועל ידי פיגועי ראווה גדולים להחמיר אותו עוד יותר ולערער את גורמי השלטון, במקרה זה דווקא המצריים.
דווקא במישור המבצעי הטהור, גודלו של הפיגוע והתחלתו באקט אלים ורועש בשטח המצרי הקלו על פעולתם המקצועית והמוצלחת של צה"ל והשב"כ. קל יותר לאתר - מראש, ובוודאי לאחר שהחלה האש בצד המצרי - סדר גודל כזה של תנועה והכנות מאשר מנהרה הנחפרת במשך חודשים, כפי שקרה בחטיפת גלעד שליט.
קל יותר לפגוע בשני רכבים המנסים לחדור את הגדר מאשר לאתר מפגע בודד היוצא מתוך שטח אזרחי, כפי שקרה לא פעם ביהודה ושומרון, או חוליה קטנה החודרת דרך נקודת תורפה במערך ההגנה. זה לא מוריד מאומה מהקרדיט של מי שחשף ומי שפעל בשטח, אבל הכלל הוא שככל שפעולה היא גדולה ו"צבאית" יותר, כך קל יותר לצבא מגן, בוודאי כזה המצויד באמצעים משוכללים כמו צה"ל, להתמודד איתה.
מלבד הסוגיה הטקטית, נשאלת השאלה מה משמעותו של עולם האיומים החדש שישראל מתמודדת איתו. ברור שבכל הגבולות, כולל אלה שמצדם השני מדינה שעמה יש לנו הסכם שלום, נוצר מצב של היחלשות המשטר הערבי שממול, עם עלייתן של מגמות אלימות - במקרה של סיני, הקצנה דתית ובעיקר עוינות למשטר המצרי (ששורשיה במה שעשה ולא עשה משטר מובארק ביחס לבדואים בסיני).
ברור שמצב כאוטי כזה אכן קורץ לגורמים שזו שיטת הפעולה שלהם. אבל מותר גם לטעון שהמצב החדש הזה מאיים על ישראל ועל תושביה פחות מן העולם הישן, שבו ניצבו מעבר לגבול צבאות סדירים ואמצעים מדינתיים.
המילים "ג'יהאד עולמי" נשמעות מפחידות,
אל-קאעידה נמצא במגננה מאז 11 בספטמבר 2001, והחזון של עולם מערבי הנרדף על ידי צונאמי של טרור לא קרם עוד וגידים. גורמי הטרור האלה פורחים בעיקר במקום שבו הסתבך המערב בתוך סיטואציה מקומית בעייתית, בראש ובראשונה בעיראק.
הבדואים בסיני, או חוליות שחזרו מעיראק לסוריה וינסו לפגוע בישראל, מהווים איום על ביטחוננו הרבה פחות מצבא מצרים או סוריה - או מהטילים של חיזבאללה, שגם הם מסוגלים לפגוע בעורף אבל לא מהווים סכנה ממשית לקיום המדינה ולגבולותיה.
מה שנדרש אינו הפחדות של מילים גדולות, אלא בחינה נכונה של מרכיבי הביטחון של ישראל, במונחי עלות ותועלת. שר הביטחון אהוד ברק צודק כשהוא אומר שנתח הביטחון מתוך סך התוצר ירד משמעותית בשני העשורים האחרונים; הבעיה היא שלא תמיד ברור כמה מהתקציב הקיים מושקע במענה לאיום האמיתי, וכמה ממנו עדיין מזין מערכות שנועדו לעולם הישן בעלות עצומה.
גם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט דיבר על כך לאחרונה, כשהעלה ספק בנחיצותן של מערכות יקרות מאוד שנרכשו לצורכי ביטחון. זו תהיה טעות אם ההבנה שיש איומים חדשים תוביל רק למסע קניות והתרחבות, ולא לבחינה קרת רוח מה צריך היום ומה לא.
מדובר לא רק בכסף, אלא גם במספרי מתגייסים וייעודם, תועלתם האמיתית של מערכות שהושקע בהם הרבה מאוד בעבר, תקפותם של תפיסת הפעלה ושל מערך אימונים, המוכוון על ההגדרה שטבע גבי אשכנזי שלפיה "אנחנו תמיד מתכוננים למלחמה הגדולה, והביטחון השוטף הוא נגזרת שלה".
ביטחון הגבולות, להבדיל מביטחון העורף של ישראל ואולי גם ממצבה בעולם הלא קונוונציונלי, טוב בהרבה מבעבר; השאלה כמה משאבים יש להשקיע לא יכולה להסתכם ב"ניקח מה שיש, ונוסיף מה שצריך כי הג'יהאד העולמי בפתח ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם