דו-פרצופיות ישראלית
לי קורזיץ לא אכזבה: אנו מתעלמים בשיטתיות מהספורטאים והיוצרים, אך ברגע שהם יכולים לזכות, לפתע הם "השגרירים שלנו"
אז זהו, שההישג הפנטסטי של קורזיץ )מקום שישי באולימפיאדה ותואר אלופת העולם( הוא שלה, של מאמניה ושל מעט האנשים שליוו אותה לכל אורך הדרך, אך בוודאי לא של המדינה. באותה מידה, גם "הכישלון" שמייחסים לה מדורי הספורט ושיחות הברזייה אינו "כישלון" ישראלי, בוודאי לא לאומי, כי אם אכזבה אישית של ספורטאיתעל מהזן שמעטים ממנו צומחים בישראל, מהסיבה שהמדינה הזאת אינה אוכלת רק את יושביה, אלא גם נוגסת בספורטאיה.
נוגסת בהם ואחרי זה מצפה מהם שיניפו בגאון את דגל ישראל על התורן בלונדון. צביעות, כפיות טובה ומוסר כפול ישראלי קלאסי - כנהוג כאן בהרבה מאוד תחומים. בכלל, האולימפיאדה מוציאה מהרבה בקבוקים ישראליים - כמו גם מעמים רבים אחרים - את השד הפטריוטי; להבדיל משד אהבת הספורט, רבים מהישראלים מתעניינים בתוצאות המתמודדים מתוך רצון למצוא מעט גאווה לאומית בעמידתם האיתנה מול מתחרים ממדינות אחרות.
התקווה
כל איפון זריז שחוטף ג'ודוקא שלנו הופך למשל על חוסר המוכנות הישראלית ברגעי האמת; כל שחיין ששוחה מתחת לתוצאתו הטובה ביותר מוציא את הרוח מהמפרשים המקומיים, כאילו צה"ל כשל בכיוון הפצצות החכמות על הכור בנתנז.
אבל הנוהל הדו-פרצופי הזה תופס גם בתחומים אחרים. נסו להיזכר בערב שלפני ההכרזה על פרס האוסקר לסרט הזר ועל הדריכות במדינה כולה: לפתע הכל מתעניינים בקולנוע ישראלי, נושאים את היוסף סידר התורן על כתפי ציפיותינו ושוכחים כי יוסף סידר יוצר קולנוע באחת המדינות המתנכרות ביותר לתרבות וליצירה בעולם; באחד השווקים הקשים ביותר והבלתי מפרגנים ביותר לקולנוען בעולם כולו; ומרגע שהוא נכנס ל"רשימה", הנה לפתע הוא הופך להיות "שגריר".
שגריר בעל כורחו.
לי קורזיץ אולי מייצגת את ישראל באולימפיאדה, אבל היא קודם כל מייצגת את עצמה. המדליה שהייתה ראויה לה הייתה תוצאה של עבודתה הקשה, הרחוקה מעין המצלמות ברוב ימות השנה, ופרס צנוע על קורבנות אישיים אדירים. הלהיטות שבה תופסים ישראלים טרמפ על גבם של חבריהם החרוצים מהם, כמו גם הקלות שבה הם חורצים את דינם, היא עוד שורה בספרה של המדינה הזאת שכותבת את עמודיה בדיו רעיל.
שכן אחרי הכל, גם אם ישראל הייתה זוכה בעשר מדליות זהובות בלונדון, יומיים לאחר השמחה המדומה היינו חוזרים להיות אותה המדינה עצמה, עם אותן הצרות והבעיות הרות הגורל שאף נגינת "התקווה" באצטדיון אולימפי לא תצליח באמת למחות. אפילו לא להמתיק.
אקו"ם