משבר עדיף מאיום קיומי
לא יהיה קל בישראל אחרי תקיפה באיראן, אבל זה יהיה בלתי נסבל אנושית וכלכלית לחיות תחת אימתה של פצצת גרעין במדינת האייתוללות
מי שסבור שניתן להכיל מדינת אייתוללות עם טילים בעלי יכולת להשמיד את תל אביב, עוצם את עיניו ונמנע מלראות את ההשלכות האסטרטגיות מרחיקות הלכת של פצצת אטום בידי מדינה שליבת האידיאולוגיה שלה היא השמדת מדינתנו.
לא רק המציאות האזורית תשתנה דרמטית, אלא גם התוצאה הכלכלית תהיה קטסטרופלית. האווירה כאן תהיה של חיים על סף איום קיומי. חרדה מתמדת תרבץ כמועקה כבדה על החזה של כל אחד מאיתנו.
אנחנו חיים כיום בכפר גלובלי נטול גבולות, שישראל עלולה להיות מושלכת ממנו אל מחוץ לגדר. זה אינו סתם תסריט אימים רואה שחורות. כדי להבין את הצפוי יש רק לחזור ולצפות בנאומים של אחמדינג'אד שבהם הוא שב ומאיים בחיסולה של ישראל, רק שהפעם יש לדמיין זאת כשבידיו גם האמצעי לשגר לעבר גוש דן טיל עם ראש חץ גרעיני.
החיים תחת אימת הפצצה יגרמו להשלכות קשות על חיי היומיום שלנו. חלומם של שליטי איראן על פגיעה קשה בישות הציונית עלול להתממש, אף בלי שיידרשו ללחוץ על הכפתור.
ההשלכות הבינלאומיות יהיו מיידיות. כל הצדקנים ברחבי תבל שקוראים לנו היום לריסון ואיפוק יימלטו מכאן כנשוכי נחש. אנו עלולים להיוותר ללא השקעות בינלאומיות, הון זר המושקע היום בישראל עלול להימשך החוצה, וחברות גלובליות יימנעו מפעילות כאן מכיוון שדרגת הסיכון שלה תהיה גבוהה מדי עבורן.
חברות הפארמה עלולות להפסיק את הקצאת המשאבים למחקר ולפיתוח המקומיים, גופים מוסדיים זרים יימנעו מהשקעות בקרנות ישראליות, חברות גלובליות יימנעו מכניסה לפרויקטים תשתיתיים בישראל, ודירוג האשראי שלנו יתרסק. נכון, גם ביום שאחרי הפצצת מתקני הפיתוח הגרעיני האיראני נהיה עדים למשבר כלכלי, אך זה יהיה בר חלוף. החזרה לשגרה עלולה לקחת זמן, אך המשבר יהיה זמני.
השאלה לפתחנו הינה לא אם, אלא מתי. האם עלינו לצאת למערכה לבדנו או להמתין ליום שבו ייתכן שוושינגטון תצא למערכה? דומה כי לב החשש בירושלים הוא ממצב שבו הימנעות מההחלטה הקשה לתקוף לבדנו תותיר אותנו ללא היכולת לעשות זאת בעתיד. אין ספק שישראל מחויבת לעשות כל מאמץ לא לפעול לבדה. היתרונות הצבאיים והמדיניים למערכה שתוביל ארה"ב, או לפחות למערכה ישראלית בגיבוי אמריקאי מלא, הם חדים וברורים.
נקודת המוצא היא שכיום עדיין יש בידינו את הכלים לגרום לנזק ניכר ליכולות האיראניות, אך אלו ודאי
ארה"ב נמנעת כיום מלתת לישראל ערבויות ברורות. לנוכח החשש הישראלי, אם אכן הנשיא אובמה נחוש לפעול רק בעיתוי המתאים לו ולארה"ב, יש מקום לבקשה ישראלית מוושינגטון לחתום עם ישראל על ברית הגנה שכוללת בתוכה התחייבות המעוגנת בתמיכה חוצת מפלגות ובגיבוי הקונגרס לתוכנית תקיפה באיראן הכוללת לוח זמנים ברור.
לחלופין, על ארה"ב לספק לישראל כבר היום אמצעי לחימה מיוחדים שאינם מצויים בידי צה"ל ויאפשרו לנו לפגוע באופן אפקטיבי במתקנים האיראניים, גם כשאלה כבר יהיו מעבר ליכולותינו הצבאיות הנוכחיות. זה המינימום הנדרש. גם אם מערכת היחסים בין נתניהו לאובמה הייתה חמה וקרובה, לא ניתן היה להסתפק בפחות מכך. ללא סיכום על מרכיבים אסטרטגיים לישראל, אנו עלולים להיוותר עם הצהרות מדיניות אמריקאיות שאם לא ימומשו-השבר שייגרם לנו יהיה בלתי הפיך.
הדיון הפומבי שמתנהל כיום הוא מהקשים והגורליים ביותר שידענו. הוא צריך להיות מנותק משיקולים פוליטיים זרים. גם מי שאינם נמנים עם תומכיהם של נתניהו וברק צריכים להיות קשובים היטב לטיעונים ולהתייחס אליהם לגופה של מדינתנו, ולא לגופם של ראש הממשלה ושר הביטחון.
גם הטיעונים נגד החלטה על תקיפה ישראלית, בהיעדר הבנה עם ארה"ב, הם ללא ספק כבדי משקל. העמדות והנימוקים שמיוחסים למפקדי צה"ל וראשי מערכת הביטחון בהווה ובעבר - ראוי שיישמעו ויישקלו היטב. יש להתייחס אליהם באופן ענייני ונטול שיקולים זרים.
בטרם כתיבת שורות אלה לא שוחחתי עם בנימין נתניהו או אהוד ברק. לא שמעתי מכלי ראשון את השקפת עולמם. עצתי להם היא ליזום הפסקת אש מילולית בין ירושלים לוושינגטון, ללא תדרוכים, הדלפות וספינים תקשורתיים משני הצדדים. מה שנחוץ כעת זו התכנסות שקטה מחוץ לעין הציבורית, שבה ינסו הצדדים לעשות מאמץ אחרון להגיע להבנות בסוגיה האיראנית בלי לחשוב על כותרות העיתונים של מחר. על שולחן הדיונים כדאי אולי להניח מסמך אחד יוצא דופן: ספרו של מרטין גילברט "אושוויץ ובעלות הברית".
בחודשים שבהם "מפעלי המוות" של גרמניה הנאצית עבדו במלוא קיטור המשרפות, וניתן היה להציל לפחות את יהדות הונגריה, נמנעו בעלות הברית מתקיפת מסילות הברזל ותאי הגזים. נכון, ההבדלים הם רבים וגדולים. ארה"ב אינה אותה ארה"ב, איראן אינה גרמניה של הרייך השלישי, הנסיבות הן שונות לחלוטין ומדינת היהודים חיה וקיימת. אך הלקח חייב להיות מופנם.
קיומה של מדינתנו לא יכול להיות תלוי אך ורק בידי אחרים. יש להפוך כל אבן כדי להגיע להבנות עם ארה"ב ומדינות אירופה. אולם בהיעדר הבנות כאלה, אנחנו נותרים בפני הבחירה בין משבר קשה אך חולף לבין שבר נוראי שספק אם נוכל להתאושש ממנו.
הכותב שימש בעבר כמזכיר הממשלה ושר הבריאות ועומד כיום בראש קרן השקעות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם