הניצחון של התושבים
את הצלחת המשחקים האולימפיים בלונדון ניתן לייחס גם להחלטת המארגנים לתת לכלל תושבי העיר תחושת שותפות באירוע ההיסטורי
הימים האלו במטרופולין הלונדוני החזירו לבריטניה תחושה מימי הזוהר של האימפריה. הייתה לנו אפשרות לפגוש את המארחים כמעט בכל מקום, והיו לנו אינספור הזדמנויות להעמיד אותם במבחן ולגרום לנו להתאכזב - במסדרונות הלא נגמרים של הרכבת התחתית, במונית, בקבלה של המלון, במסעדה, כשהבאנו בגדים למכבסה ציבורית, כשפועל תברואה פינה שולחן במרכז התקשורת, כשחייל שהגיע מאפגניסטן פשפש בחפציי בכניסה לאצטדיון. אף אחד מהם לא אכזב.
מתנדב בן 75 סתם חייך אליי כשזרזף גשם, ומתנדבת צעירה אחרת, אחת מרבבות, עמדה מחוץ לאצטדיון כשהקהל יצא המום אל הערב בסיום ריצות ה-800 וה-200 מ', בדרכו לתחנת הרכבת. קורנת והכי לא מלאכותית בעולם, תפקידה היה להיפרד מכולם לשלום. היא עמדה ובירכה שוב ושוב ב-EVENING HAVE A GOOD. הקהל עזב נרגש, הרצפה נותרה מבהיקה כאילו 80 אלף לא צועדים בסך, ולא נשמעו צפירות של נהגים חסרי סבלנות בפקקי תנועה אימתניים.
אף אחד בלונדון לא מגיע לאצטדיון ברכבו. התחבורה הציבורית הנפלאה שמקיפה את המטרופולין בשלוש טבעות מנקזת את הרבבות ביעילות מהפנטת, ותוך כחצי שעה, מה שהיה הרגע סמבטיון לוהט ומרגש, נותר שומם והתקין את עצמו לקראת יום תחרות חדש.
כשליש משמונת מיליון תושבי לונדון נולדו מחוץ לבריטניה. הודים, בנגלדשים, אפריקאים, אסייתים וכל מי שרק תעלו בדעתכם. אמנם לונדון המנומסת והסובלנית אינה מעידה על אנגליה, כפי שתל אביב לא מלמדת מי זאת באמת ישראל, אבל בתוך המאמץ העצום הזה לארח משחקים אולימפיים בעיר עמוסה כל כך, היה מפליא לראות כיצד מערך ההסעות של המשחקים מעסיק אנגלי טיפוסי בן 60 אבל גם מוסלמי אדוק, עם כיפה גדולה לראשו וזקן.
מעבר להצלחה הכבירה של הספורטאים הבריטים שמותירה שובל אופורי מעל העיר, יש כאן מאמץ עליון לשתף את כלל התושבים באירוח ולתת תחושת שייכות ושותפות. באיזה עוד מקום יכולים צלם ועיתונאי ישראלים לשבת במונית שבה
אלכס גלעדי, ישראלי שחבר בוועד האולימפי הבינלאומי, העלה בסוף שנות ה-90 רעיון יחד עם סטודנטים מהחוג לאדריכלות באוניברסיטת ת"א לבניית מתחם אולימפי באזור שפך הירקון שיאפשר לישראל להתמודד על אירוח האולימפיאדה של 2016, בשיתוף הרשות הפלסטינית. כבר אז נראה הרעיון הזוי, והוא דמיוני לא פחות גם היום, אבל לאו דווקא מסיבות גיאופוליטיות צפויות. סתם משום שאני לא יכול להעלות בדעתי שוטר ישראלי או מתנדבת מקומית עומדים בחדווה בסופו של יום בתוך קהל המונים, מחייכים ונפרדים מכולם בברכת "שיהיה לכם ערב טוב".
עוד לא נולדה אצלנו חיה כזאת. ויש עוד דבר אחד. במשך שבועיים לא שמעתי צפירת מכונית. מעניין בתוך כמה זמן אחזור לצפור כאן; כמו התוצאה של הקנייתי דניאל רודישה בריצה ל-800 מ' - זה בטח יקרה בתוך דקה אחת, 40 שניות ו-91 מאיות השנייה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם