האזינו גם לאנשי הרוח
יש להעריך את מכתבם של הסופרים לנתניהו בעניין התקיפה באיראן. הם נוהגים ביושר, באומץ ובאחריות. גם הם רוצים בטובת המדינה
• המכתב הרשמי של אנשי הרוח כפי שהוגש
בראשה של הפירמידה, כך לפחות נטו הקלאסיקונים היוונים הגדולים להאמין, עומדים הפילוסופים. ומכאן שעל אנשי הרוח של כל אומה מוטלת משימה חשובה: לסייע בידיה של האומה לזקק את תודעתה, להופכה למילים ומנקודה זו להותיר את משימת המעשה בידי אנשי הפעולה.
זוהי הגדרת תפקיד עמומה, בוודאי בעידן תועלתני, ציני, קונקרטי ונעדר באמונה כשלנו. אחרי הכל, העת הזו - בעולם המערבי ובישראל - היא עת שבה המספרים גוברים על המילים ובה התכל'ס המפורסם תמיד יגבר על ההתפלפלות ועל ההגות. עידן בו תהליך המחשבה ההכרחי כל כך, הן להכרה והן לפעולה, התרוקן הן מהתהליך והן מהמחשבה.
הנה כי כן, התהפכה הפירמידה על ראשה, ואיש האגרוף גבר על איש הנוצה והמילה. כך הם פני הדברים בישראל, ועניין זה הוא אחד מהסימנים הברורים להתרוקנותה של המדינה מערכים ולטשטוש סמליה לגוונים דהויים - עניין שבאופן אירוני, מוסכם גם על אנשי החרב כהרסני.
והנה, מכתב זה לראש הממשלה - שבבסיסו טענה לגיטימית (גם אם חסרת סיכוי של ממש, שהרי ברי לכל כי בית המשפט העליון לא יכבול את ידיו של ראש הממשלה ערב שעה גורלית זו שבפתח) לחייב את ראש הממשלה לקבל את ההחלטה על תקיפה באיראן (אם וכאשר) בפורום הרחב של הממשלה - מוציא מן הבקבוק שדים רעים.
בישראל של ימינו מוכרח שיהיה סופר "שמאלני" - ומטבע היותו מזוהה עם מחנה מגונה זה, בטלות טענותיו כולן ונהדפות ומתנפצות אל חומת הבוז והתיעוב של חלק גדול מן הציבור, רק מכיוון שהושמעו על ידי מי שבעיניו הוא איש מן "השמאל" (מילה נרדפת לבוגד בלקסיקון הישראלי של ימינו). ואותם אנשים, העוסקים כל ימיהם בהשבחת השיח, בהעשרת חיינו, בצביעתה של ישראל בצבעים עמוקים ובגוונים מורכבים יותר, הופכים למוקצים מטעם שהם מחזיקים בדעות מדיניות שונות משל הרוב בציבור.
טוב ויפה: יזכור נא זאת הציבור בפעם הבאה שיתפלל לזכייתו של עמוס עוז בפרס נובל, או שיתענג על עוד אחת מיצירותיו של סמי מיכאל, או שישתאה אל מול הישג ספרותי של ניר ברעם. יזכור נא כי הדיאלוג שמנהל איש הרוח עם הציבור אינו יכול להתקיים רק מבעד לגטאות של יצירותיו, כי אם מוכרח לפרוץ ולצאת אל כל תחומי וזירות החיים.
יכול גם הציבור לא להסכים עם עמדותיו של הסופר )בדיוק באותה מידה שיש בוודאי לא מעט סופרים ישראלים שסבורים אחרת מהסופרים שחתמו על המכתב - אדרבא: ישמיעו נא את קולם וייצטרפו לדיון(, אבל מוכרח להאזין לקולו של איש הרוח מתוך
המחאה העממית הקטנה המתלהטת בימים אלה נגד המלחמה באיראן אחוזה בעיקר בשולי אדרתו של מחנה פוליטי אחד. המחאה לגיטימית, כמובן, ובדמוקרטיה היא אף חיונית. יש להתייחס אליה ויש לנהוג בה בכבוד, אולם להמשיך תוך כך בניהול המדינה הזאת ושמירה על האינטרסים האסטרטגיים שלה בעוצמה וברצינות לא פחותה.
הדיון על תקיפה באיראן צריך לזלוג אל הציבור מכיוון שהוא זה שייצטרך לשאת בתוצאות כל פעולה שתבצע ישראל (תתקוף או תימנע מכך). אבל הציבור צריך לקבל בהכנעה את העובדה שחובתה של הממשלה ושל העומד בראשה למשול, כדי שהמדינה תוכל להתקיים. ובינתיים, שמחו על הסופרים שטובלים את ידיהם בשיח הפוליטי ומסכנים את חיבתם של קוראים רבים כלפיהם.
הם נוהגים ביושרה ובאומץ ובאחריות ציבורית. אין לפחד מהם - יש למחוא להם כפיים; אחרי הכל, גם הם, כראשון הגנרלים, רוצים בטובתה של ישראל. ומיום שנטלו על עצמם את מלאכת העיסוק ברוח, קיבלו על עצמם גם אחריות מוסרית ואינטלקטואלית שאין מדינה שמסוגלת להתקיים ללא אנשים שיישאו בה באומץ.
אקו"ם