בזיעת אפך תשיג כותרת
הפוליטיקאים נאבקים על מחיר הלחם האחיד, אותו העניים כבר כמעט לא קונים. הרי למלחמות האמיתיות כבר לא נשאר להם זמן
החדשות הרעות הן שהשפעתו של נתניהו על מחירי הלחם, המושפעים משינויים במחירי החיטה והאנרגיה בעולם, קרובה להשפעתו על מזג האוויר. החדשות הטובות הן שמחיר הלחם לא ממש חשוב, ושישנם דווקא מקומות רבים שבהם הפוליטיקאי הישראלי כן יכול להוריד מחירים וגם ידאג לעשות זאת, אם הם רק יקבלו כותרות.
כי בפוליטיקה, כמו בעיתונות, יש פעמים רבות הבדל משמעותי בין הסנסציוני למהותי. מחיר הלחם, המוצג לנו כסוגיה חברתית ראשונה במעלה, הוא דוגמה מצוינת לזה. הלחם כבר מזמן אינו רכיב עיקרי בדיאטה הישראלית.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משפחה ישראלית מהחמישון התחתון מקדישה בחודש 6.8 שקלים להוצאות על מוצר המאפה הזול והבסיסי ביותר: לחם אחיד לא פרוס. זה פחות מחצי אחוז מההוצאה החודשית שלה על מזון, העומדת על 1,520 שקל , ופחות מפרומיל מכלל ההוצאה החודשית שלה. במהלך אותו חודש תוציא המשפחה, על אף מצבה, סכום גדול פי יותר משלושה על עוגות (21 שקל), קצת פחות מפי שלושה על דגני בוקר (18.5 שקל) ופי שבעה על פיתות (48.7 שקל).
גפני פוליטיקאי חברתי?
למעשה , המשפחה הענייה הממוצעת מוציאה על ופלים סכום גבוה יותר מכפי שהיא מוציאה על לחם אחיד, אבל אף אחד לא נלחם על מחיר הוופלים. בדיוק כפי שאף אחד לא נלחם נגד העלאת המס על הסיגריות, עלייה שמשמעותה למעשה הטלת "מס עניים רגרסיבי", וזאת מכיוון שמדובר באחד המוצרים היחידים שאותו צורך העשירון התחתון בסכומים גבוהים יותר מאלו של העשירון העליון; סכומים הגבוהים, אגב, פי 19 מההוצאה הכוללת על לחם ומסתכמים ב-129 שקל בחודש למשפחה.
בשעה שנתניהו מותקף על עליית מחיר הלחם, נתפס
בתודעה יו"ר ועדת הכספים משה גפני כפוליטיקאי חברתי, למרות שהוא מסייע ליצרני שימורי טונה ושמני מאכל. בו בזמן, חברי הכנסת החברתיים נלחמים למען חוק הביצים, המגביל את ייצורו של מוצר הנצרך על ידי החמישון התחתון ב-33 שקל בחודש.
ביטולו של החוק יוריד את מחיר הביצים כמעט בן לילה. כמו כן, הם מתייחסים למשטר הייצור הסובייטי במשק החלב כתורה מסיני. ציניות? רשעות? לא ולא - עייפות החומר. בזיעת אפו משיג הפוליטיקאי הישראלי כותרת, וכנראה לא נשאר לו כוח למלחמות החשובות באמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם