החייל המסור
השר החדש להגנת העורף, אבי דיכטר, הוא אדם טוב שמאמין כי המדינה קודמת לכל. הבעיה היא בהבנת המושג - "טובת המדינה"
דיכטר גדל במערכות הביטחון הביצועיות. במערכות האלה קורים שני דברים: קודם כל, מה שחשוב הוא להיות בתפקיד שבו עושים. כל השאר רק "מדברים" ו"נותנים עצות". די מהר, עצם העובדה שאתה שם הופכת להיות התכלית. ושנית, אלו מערכות שמניחות שהערך, כמו הלימון בפרסומת הישנה למשקאות, כבר בפנים. הרי מה שהם עושים הוא להגן על ביטחון המדינה, ואם כך כל דבר שהם עושים הוא ממילא מוצדק מטבעו.
להבדיל מברק ונתניהו, דיכטר לא היה קצין בסיירת מטכ"ל, אלא חייל בתפקיד מקצועי שהוא מן הרגישים ביחידה. שנים רבות נקרא למילואים מתוקף הייחוד של תפקידו, ולפחות פעם אחת קור הרוח והמקצועיות שלו הצילו מבצע מהסתבכות בקנה מידה לאומי. ככה הוא רואה עשייה.
הבעיה היא שהיום דיכטר בפוליטיקה. וכשאתה בפוליטיקה, ערכים הם ביצועים. מי שלא מבין מה פירוש להיות נבחר ציבור, מי שלא מבין שככל שהאמון הציבורי בפוליטיקה נשחק ככה אי אפשר לעשות בה כלום, מוצא את עצמו במקום של דיכטר. העם בחר בו ברשימת קדימה, ותפקידו הציבורי בכנסת הנוכחית היה לשרת את העם באופוזיציה, בלי מירכאות.
אבל דיכטר לא מבין את זה. הוא חושב שמה זה חשוב שעשה מעשה כלנתריסטי, שמבזה את הפוליטיקה: הוא יוכל לשרת את העם במשרד להגנת העורף. בעצם הצעד הוא כבר גורם נזק שעולה על כל מה שיוכל לעשות במשרד. ולא שיוכל לעשות הרבה. זהו משרד שנולד בקומבינה וחי בקומבינה. עד תעלול הפרישה של אהוד ברק מהעבודה, סגנו מתן וילנאי היה ממונה על הגנת העורף.
לא מבין פוליטיקה
אחר כך בא התרגיל, שהעניק ארבע משרות שר לסיעה בלי בוחרים ועם חמישה חברי כנסת, ווילנאי נהיה מיניסטר. תקראו את דוחות המבקר או את מכתבו של ח"כ זאב בילסקי, הממונה על העניין בוועדת ביקורת המדינה: התקציבים ממשיכים לבוא ממשרד הביטחון, לשר יש השפעה מינימלית על תפקודן של הרשויות שנמצאות לכאורה תחתיו, ובראשן רח"ל (רשות החירום הלאומית).
אם הבוסים החדשים שלו יממשו את איומם לתקוף באיראן ותתלקח מלחמה אזורית, דיכטר עוד ימצא את עצמו בפני ועדת חקירה בגין דברים שאין לו שום יכולת להשפיע עליהם.
ואגב, נדמה שמי שקושר את כל הסיפור להצבעה עתידית על תקיפה באיראן - מגזים. אני לא מניח ששר אחר כלשהו במקום דיכטר היה מצביע נגד עמדתם של נתניהו וברק; ודווקא דיכטר עשוי להיות מושפע יותר מאחרים מעמדתם של ראשי מערכת הביטחון. למי שלא זוכר, במלחמת לבנון השנייה הוא
אף הצביע נגד הפצצת דאחיה ביום השלישי למלחמה.
הפעם זה לא איראן אלא הקומבינה, התקווה שמופז יחטוף עוד סטירה וקדימה תיסדק עוד, וחדוות הנזק המופלאה של ברק. זה התרגיל הקבוע של "מקבל ההחלטות": הוא משתמש ברצונם של אחרים לעשות. כל חייו בצבא ובפוליטיקה ברק אומר לאנשים שהצד האישי אינו חשוב, מה שחשוב הוא המשימה - שאיכשהו, תמיד היא טובה לאהוד ברק, ואם מישהו חוזר ממנה פגוע, זה מישהו אחר.
כל חייו הוא זוכה לתמיכה מאנשים שיודעים את האמת כי הם רוצים להיות חלק מהעשייה. כך למשל גייס את אורי שגיא, שמה שיש לו לומר על ברק בפרשת צאלים ב' ראוי מאוד לדפוס כדי לנהל את המו"מ עם סוריה, ומאז שגיא שותק. עכשיו הגיע תורו של החייל המסור אבי דיכטר, שיודע היטב איפה הוא נמצא בשטח אויב, אבל עדיין לא הבין את התבליט, התכסית והגדרת המשימה האמיתית של הפוליטיקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם