ים המלח נעלם: מה הורג את ים המוות?
המפלס של ים המלח הולך ומתכווץ, אך אין רגולטור שייקח אחריות לפיקוח על השאיבה ממנו, גם לא רשות המים או משרד המים
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
פניתי לאורי שור, דובר רשות המים, והוא העביר לי את נתוני ירידת המפלס מאז תחילת השנה ההידרולוגית (אוקטובר 2011) ואת התחזית המסתמנת לסיומה. הנתונים, שנחשפים כאן לראשונה, אימתו את חששותיי.
בעשור האחרון היה קצב הירידה השנתי מטר בשנה, ובשנים האחרונות הוא גבר עד שהתייצב על כ-1.2 מטרים בשנה. מאוקטובר 2010 עד יולי 2011 ירד המפלס ב-102 ס"מ בלבד. לעומת זאת, השנה (מאוקטובר 2011) כבר צלל המפלס ב-1.23 ס"מ, ובחודשיים שנותרו לתום השנה ההידרולוגית (אוגוסט-ספטמבר) הוא צפוי לרדת בכ-25- 30 ס"מ נוספים. "ירידה של כ-1.5 מטרים ב-2011- 2012 תהיה שיא כל הזמנים", פוסק שור. "השיא הקודם נרשם בבצורת ב-1999 - 2000, אז ירד המפלס ב-1.3 מטרים".
◄בין הבוץ לשמים: ים המלח שלא הכרתם
◄פלא שנזכרתם? נגמרה התחרות, נשאר ים המלח
◄בולענים ושמירת טבע: מסקנות מניסוי לא מתוכנן
במהלך תקופת חיים אחת הים הולך ומתכווץ לנגד עינינו בקצב מסחרר: ב-1977 ניתק האגן הצפוני של הים מזה הדרומי, קצב התחתרות הנחלים (העמקת ערוץ הזרימה) הואץ ונולדה תופעת הבולענים. עשרות בולענים מצטרפים בכל שנה לאלפים שכבר נפערו בשטח, שמטו את הקרקע מתחת לרגליים וגרמו לפציעתם של תושבים, וכעת ממשיכים לסכן חיים ולפגוע גם באתרי נופש ובמטעים.
נסיגת המפלס גרמה ל"נדידת מעיינות", תופעה המשנה לאין שיעור את הנוף, את המרקם האקולוגי ואת תשתיות הכבישים וכך מאלצת את הרשויות למצוא פתרונות יצירתיים שיאפשרו המשך קיום חיים במקום. הסיבה העיקרית לירידת המפלס היא הפסקת הזרימה בנהר הירדן, שהיה מקור המים העיקרי של ים
אחראים נוספים לצניחה הם מפעלי ים המלח הישראליים והירדניים. נתונים שחשפו נציגים של מפעלי ים המלח בוועדה למתן היתרי הזרמה לים העלו באחרונה ביקורת מצד גורמים שמצאו זיקה בין הנתונים לבין ירידת המפלס. המשרד להגנת הסביבה והמכון הגאולוגי פרסמו ב-2006 מסמך שלפיו המפעלים שואבים מהים 250 - 300 מיליון קוב בשנה ומשיבים אליו אחרי תהליך הייצור 125 - 150 מיליון קוב.
בשנת 2010 זינק היקף השאיבה ל-419.5 מיליון קוב וב-2011 גדל שוב ל-448.1 מיליון קוב, בשעה שהיקף השבת המים לים ב-2010 היה 184.8 מיליון קוב וב-2011 - 161.3 קוב.
על-פי תחשיב שערכה עמותת אדם טבע ודין, מקיזוז כמות השאיבה בכמות ההשבה עולה שכמות המים שגרעו המפעלים שווה לירידה של 44 ס"מ בשנת 2011. במפעלי ים המלח לא הכחישו את הנתונים, אבל מסרו בתגובה: "שטח הבריכות של המפעלים הוא הגורם הבלעדי בקביעת כמות השאיבה. השטח לא השתנה זה כ-20 שנה וכך גם כמות השאיבה נטו של המפעלים, שמסתכמת בכ-150 - 170 מיליון מ"ק בשנה. הנתונים המוצגים בכתבה אינם שלמים וחסרים מרכיב גדול: רוב התמיסות הנשאבות מהים חוזרות אליו במישרין ובעקיפין".
אז מיהו הרגולטור המגביל את היקף השאיבה מהים וקובע כמה מים יושבו אליו? זמן קצר אחרי שהממשלה דחקה בנו לתרום אוויר לניפוח הגאווה הלאומית פוצצה הכנסת את הבלון עם דחיית הצעת החוק של ח"כ דב חנין לשיקום ים המלח, שהכניסה תחת סמכותו של השר להגנת הסביבה את הגבלת השאיבה ממנו. החוק נגנז, אבל בעמותות ידידי כדור הארץ ואדם טבע ודין מתקשים להאמין שאין רגולטור להגנה על ים המלח ויש מי שעדיין מחפשים אותו.
עד לרגע זה גם אני לא מצאתי את בעל הבית שאמור לפקח על היקפי השאיבה ועל השבת המים לים. ברשות המים - האחראית לאכיפת חוק המים, שבמסגרתו היא מוסמכת לתת רישיונות שאיבה מכל מקור מים במדינה - הפנו אותי לחוזה ההיסטורי שהמדינה חתמה עליו עם מפעלי ים המלח לפני עשורים רבים.
גם במשרד האנרגיה והמים הסבירו כי אינם אחראים להגבלת השאיבה והפנו אותי לאותו החוזה. במשרד להגנת הסביבה נאמר כי הוועדה להיתרי הזרמה לים מאשרת השבת מים לים רק אחרי סיום תהליך הייצור. עם זאת הוסיפו כי בישיבה האחרונה של הוועדה הוחלט לבדוק משפטית אם המשרד יכול להגביל את היקף השאיבה מים המלח.
אחרי מסע חיפושים בן כמה ימים בשממת מדבריות הרשויות נותרתי לתהות: מי יתייבש ראשון, ים המלח או אני?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם