צביעות אטומית
כדי לגייס עוד טיעון נגד תקיפה באיראן, מי שבימי שגרה מכנים את צה"ל "צבא כיבוש" נאחזים עתה בכל בדל משפט של גנרל בדימוס
אבל ניחא, זה כנראה מחירו של המהלך התקשורתי שמנהל ראש הממשלה - מהלך שתכליתו להפעיל לחץ כבד על הקהילה הבינלאומית, ובפרט ארה"ב, לפעול נגד הפרויקט האיראני, לבל תעשה זאת ישראל. אחד ממחירי הספין הזה הוא ערעור השקט בתוך ישראל והעכרת שלוות אזרחיה. בשלב זה נדמה שהספין הזה מעט יוצא משליטה, והתקשורת והציבור עטים כמוצאי שלל רב על העניין ומכניסים את ישראל לתוך סחרור פנימי מסוכן.
הקו המשונה השני הוא זה של אופי המחאה, שמתרכזת בעיקר במה שנהוג לכנות משום מה "השמאל" בישראל. ובכן, "השמאל" - אותה ישות פוליטית שאיבדה את דרכה, שהתרוקנה מכל תוכן בשיח המדיני ושלרגע התייצבה על הנתיב הנכון עבורה פוליטית, זה החברתי - שב לנופף במה שהוא רואה כדגל "השלום".
הטענה המרכזית של המוחים: נתניהו וברק הם שני משוגעים שהחליטו להדהיר את המדינה כולה לתוך קיר הרפתקה שסופו בהתנגשות אסונית. הטקסט המרכזי של המוחים, אם כן, הוא אבחנה פסיכיאטרית: "השיגעון" אחז בראשי המדינה, ויש לעצור אותם לפני שטירופם יעלה לכולנו בזוועה גדולה.
מעבר לעובדה שכטענה, אין לה כל תוקף וכל ערך, יש משהו באמירה הזאת שמלמד על הייאוש של משמיעיה. ייאוש שנהוג אצל צד בוויכוח שטיעוניו אפסו, וכעת הוא נאחז בפיסת הבד האחרונה שנותרה לו: הטענה לגופו של אדם.
ובכן, אני מרשה לעצמי לקחת צד בקטטת הפרשנויות הפסיכיאטריות ולקבוע כי הן ראש הממשלה והן שר הביטחון אינם סובלים מהפרעות אישיות מסוכנות - לכל הפחות, לא מסוכנות או חמורות יותר מאלה של המוחים נגדם. תקיפה היא מעשה מטורף לא פחות משהימנעות ממנה והותרת גרעין בידי האיראנים היא מעשה פסיכי לנוכח הנסיבות האזוריות.
עובדה משעשעת נוספת שנאה לציין בהקשר זה של המחאה היא הישענותה העיקשת על דבריהם של גנרלים בדימוס ושל קצינים אנונימיים מהמטכ"ל. משעשעת - ואפילו מעט מגונה - כאשר מתחשבים בעובדה שכל אלה שמחרים מחזיקים עכשיו אחר כל בדל משפט של אורי שגיא, נשבעים בשמו של עמוס מלכה או קוראים בגרון ניחר בשמו של יובל דיסקין, עומדים לרוב בהפגנות אחרות ונושאים שלטים אחרים, שבהם הם מכנים את צה"ל "צבא כיבוש", את הגנרלים הישראלים "פושעי מלחמה" ואת מעשי השב"כ בשטחים משווים להתנהלות הנאצים
והנה, אותם אנשים, שבזים כל כך לגנרליזציה של השיח, להשתלטות אנשי הצבא על המדינה ולגרגרנות התקציבית שלהם, מצטטים אותם כעת באותה התלהבות שבה הם קוראים בכתביו של נועם חומסקי. אדרבה, חומסקי הוא פילוסוף ובלשן כביר, יש להם סיבה טובה.
אבל מעט עקביות ויושר אינטלקטואלי לא יזיקו. בימים האחרונים נכתבים ברחבי רשת האינטרנט בישראל, אם על ידי בעלי טורים ואם על ידי פעילים ברשתות חברתיות, דברים שמהווים הסתה לכל דבר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון. את העובדה שאת הטקסטים הללו משמיעים מי שהתפוצצו מזעם בשעה שבריוני הימין הקיצוני הסיתו נגד יצחק רבין - צריך לרשום כאחד ממפגני הצביעות הגדולים של העת הזו.
בעת של מצוקה "השמאל" הקיצוני נוהג בדיוק כימין הקיצוני בשעתו ומתקרנף לדעת, בחסות איזו "דאגה לישראל". ללמדכם כי האלימות המילולית, השחיתות האינטלקטואלית, הצביעות הרטורית והבריונות הפוליטית הן טכניקות כלל-ישראליות, ללא כל קשר לעמדה האידיאולוגית. כמו להעיד באופן סופי על כך שאמנם אין עוד "שמאל" ו"ימין" בישראל, אלא יש אנשים הגונים פוליטית ואינטלקטואלית ויש כאלה שאינם.
אקו"ם