סמל סקס
שורשי ההטרדה המינית והכנסת הנשים למציאות מובנית נטמנו כבר עם הגיוס הראשון לצה"ל כך הצליחה התרבות הישראלית לעטוף את המושג האלים "צבא" באלמנטים סקסיסטיים
ועכשיו בואו נשאל את שאלת מיליון הדולר: איך הצליחה התרבות לעטוף את המושג האלים "צבא" - צה"ל, חיילים, ג'יפים, מדי קרב - באלמנטים סקסיים.
תשובה מרתקת לשאלה נחתה השבוע בחנויות הספרים בזכות ספר שתכף נדון בו וכבר בפרקים הראשונים מובאות כדוגמה לארוטיות שיש במחנה צבאי, מילות הלהיט של חיים חפר, שהושר בפי להקת הנח"ל, "דינה ברזילי", הנה הן: "ארונות של ברזל, ערימות של תיקים, וסביבנו אלפי ילקוטי שירות. היא נולדה בעשרים לשמיני ארבעים. . . השכלה תיכונית. . . היקף החזה הוא תשעים ושלוש. . . העיסוק הספורטיבי שלך הוא שחייה. . . צבע עיניים כחול, צבע שיער ערמוני, הגובה מאה ושישים סנטימטר, משקל חמישים ושמונה קילוגרם".
"פנטזיה של מדינה - תצלומי חיילות צה"ל וארוטיזציה של המיליטריזם האזרחי בישראל (הוצאת רסלינג) הוא ספרה המרתק של ד"ר חוה ברונפלד-שטיין, שבו היא מנתחת את מילות השיר של חיים חפר כדוגמה אחת לטקסט שמסמן את החיילות כאובייקט לשימוש ארוטי, דרך היקף החזה, צבע העיניים, הגובה, המשקל וצבע השיער.
נושא הספר של ברונפלד-שטיין הוא הדימוי של חיילת צה"ל דרך תצלומים רשמיים של חיילות צה"ל מהשנים 1968-1948. דרך הצילומים היא בוחנת את הקשר בין גיוס נשים ותצלומי חיילות להיקסמות של החברה הישראלית מצבאיות.
ההתבוננות שלה בצילומי החיילות עוברת דרך מדי החיילות, אורכי החצאיות, התסרוקות הצבאיות האסופות והפזורות וגם התפקידים שיועדו להן. אלה צילומים רשמיים של חיילות צה"ל שצולמו על ידי צלמים גברים בתפקיד רשמי ונמצאים בארכיונים מוסדיים, ביניהם ארכיון צה?ל וגנזך המדינה.
כששאלתי מאיזו נקודה התחילה הכתיבה, ענתה ברונפלד-שטיין שהעיסוק בחיילות צה"ל מבחינתה החל בנקודת ההחלטה לגייס נשים. "לקראת הדיונים על 'חוק שירות הביטחון ב-49' נערך סקר ביחידות הצבא, ובו עלה שהצבא זקוק לכ-15 אחוז מהנשים, ואחת השאלות הראשונות שלי הייתה: אם כך מדוע מעוניינת המדינה בגיוס חובה לנשים, כשזו הייתה בזמנו תופעה יוצאת דופן בעולם".
אחת התשובות שמעלה המחקר היא שחשוב היה לסמן את קבוצת הגיל הזאת, לעצב את מחשבתה ולכוון אותה לפריון והולדה. הצבא שימש כור היתוך לשני דברים - להפנמה של ערכים צבאיים ולהפנמת הרעיון שצה"ל הוא מעל לכל ולא דווקא החברה האזרחית. המסר שהועבר לנשים בצה"ל הוא שישנה המשפחה הגדולה שהיא המדינה והצבא (פקידה פלוגתית, האמא של החיילים וכו), וישנה המשפחה הקטנה שהיא המשפחה הגרעינית והן אלה שאחראיות להן.
"בן-גוריון", מזכירה ד"ר ברונפלד-שטיין, "אמר בפירוש שצריך להקים התיישבות חדשה, כדי שבמקום הזה אחר כך יחיו משפחות, ומשפחות לא נולדות רק מגברים אז
דוגמה אחרת לאותו עניין היא תצלומים של זוגות חיילים שהתחתנו בחתונות צבאיות שצולמו והתפרסמו באותם עשורים בעיתון "במחנה", וכך נקשרו בתודעה. האהבות הראשונות, התשוקות הראשונות, המגעים הארוטיים הראשונים והתקוות לגבי החיים, כל אלה נצבעו בזיכרונות צבאיים, והתצלומים משקפים את המרחב הצבאי כמרחב של ריגוש ארוטי.
"זו אחת הסיבות", אומרת ברונפלד-שטיין, "שהיכולת שלנו כחברה להתנגד לערכים צבאיים היא מאוד נמוכה. זה מלווה בזרם התת קרקעי של ההשתייכות לכאן. זה הדנ"א של הישראליות, שבמסגרת חוויית הגיל מקופל גם הרגש הארוטי.
"לדוגמה תצלום מ-1950 שהכותרת שלו: עכשיו כשהוא חייל בצבא הישראלי, שמואל מגלה שכל נערה אוהבת חיילים".
אילו עקבות מצאת לכך שדימויי החיילות בצילומים הרשמיים הם גם ארוטיים?
"תוך כדי מחקר גיליתי בצילומים נקודת מבט כפולה שמובנית מצד אחד כפיקוח ומצד שני כמציצנות שיש בה זווית ארוטית. מצד אחד, תצלומים של החיילות במצעדים במדים מגוהצים, חצאיות ארוכות, חולצות רכוסות ושיער אסוף, ובמקביל תצלומים של חיילות בגוף חשוף, במכנסיים קצרים, שיער פרוע ותנוחות פתייניות. ושני אופני הצילום מתקיימים במקביל ונתפסים כלגיטימיים.
"ויותר מזה, האופציה הארוטית, לפי הצילומים, זמינה בתוך מחנות צה"ל. וזה ללא ספק אחד מהדברים שמאפשרים להטרדות המיניות להתקיים בתוך הצבא, כי החיילות מצולמות גם כאובייקטים ארוטיים. למשל כשבעיתון הרשמי של הצבא מתפרסם תצלום של חייל מנשק חיילת בבגד ים, זה מאפשר לחשוב על הבסיס הצבאי כעל מרחב ארוטי. או קיומה של הוראה על איסור כניסה למגורי חיילות ובו זמנית מצלמים חיילות באוהלים כשהן שוכבות על המיטות בחזייה, או בבקו"ם מתפשטות. כי אם קיים איסור, אז מדוע לצלם, ואם לצלם, מדוע לפרסם תצלום של חיילות בתחתונים וקומבינזון?".
ברונפלד-שטיין הייתה מורה לאמנות ב"תלמה ילין" עד שנרשמה לפני כעשר שנים למחזור הראשון של לימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן. "הלימודים", היא מספרת, "פתחו בפני עולם וגם שחררו לעולם מועקה שחייתי בה. שנים ארוכות חייתי עם גבר עם תסמונת פוסט טראומטית, וחיי היו כבושים תחת הטיפול בו. עד שלא למדתי מגדר, לא הבנתי שאין מדובר רק בבעיה פרטית. רק בלימודים הבנתי שמדובר בעניין מבני ובמסגרת תפקידים ויחסי כוח מגדריים, ושחלק נכבד מהטיפול בנפגעי מלחמת 1973 הוטל על כתפי הנשים שאיתם. ורק כשהבנתי יכולתי להיאבק בכך, המאבק הראשון היה לדבר על זה בגלוי.העובדה שקיבלתי אופציה של חשיבה שמבינה את יחסי הכוח החברתיים ואני יודעת להצביע ולהיאבק על עיוותי הכוחות, העובדה הזאת שינתה את חיי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם