על רפלקציה ואינפקציה
התלמיד הישראלי לומד את הדברים החשובים באמת: שכל ציון הוא בסיס לשינוי, ושכל מי שמשקיע מאמץ כדי להגיע לתוצאה הוא פראייר
כמובן שמכאן הדרך קצרה לחצייה גסה של הגבול בין שימוש בטקסט קיים לבין פלגיאט. בטקסט מצוין שפורסם שלשום באתר "העין השביעית" תיאר ד"ר יובל דרור, בין השאר, איך מרצים באוניברסיטה, שלא לדבר על מורים בבית הספר, מעודדים היום תלמידים וסטודנטים להשתמש בהרחבה בפונקציית "העתק/הדבק", ולא להסוות אפילו את ההעתקה. למה לנסח במילים שלך משהו שמישהו כבר אמר? תראה לי שאתה יודע להשתמש בגוגל, זה מספיק לחיים ולאקדמיה.
זה מתחבר היטב למנטרה השנייה של מערכת החינוך הישראלית: לתת לתלמיד לבטא את ייחודו ועצמיותו - דברים שאי אפשר למדוד בכלים אובייקטיביים - וכך מתבטל החשש שהמערכת תעליב את תלמידנו היקר ואת הוריו. שהרי אין פחד גדול במערכת הנוכחית מלומר "זה מה שאני חושב שהוא נכון, וכך תעשו". הרבה יותר קל לעסוק במה שהתלמיד חושב ומרגיש - ולא דורש ממנו שום מאמץ.
ילדיי כבר עזבו את מערכת החינוך, אבל אני זוכר היטב את העבודות שהתבקשו לכתוב בכיתות הנמוכות. לנושא העבודה עצמה, נגיד "הירח", הוקדש לא יותר מעמוד, בדרך כלל פסקה מוויקיפדיה או עובדה אישית כלשהי ("שמי ניל ארמסטרונג השלישי וסבא שלי הלך על הירח").
מה שרקוב במערכת
העמוד הזה התחבא במרכז העבודה, מוקף בהרבה מאוד תמונות ובעמודים שבהם אני מספר על עצמי, עם כותרות כמו "מיפוי נכנסתי" (עמוד שבו מספר התלמיד מה ידע על הירח לפני שהחל בעבודה), וכמובן מקבילו - "מיפוי יצאתי", שבו הוא מסביר מה הוא יודע על הירח עכשיו. זאת בנוסף ל"רפלקציה" - התלמיד מהרהר מה עשתה לו העבודה ושאר מילים שנשכחו ממני. סליחה, אבל טרם עשיתי "מיפוי יצאתי" לשנים שבהן בילו ילדיי בבית הספר.
כל זה, כמובן, לא אומר שהתלמיד עושה את העבודה בעצמו. אחד הלהיטים של הכיתות הנמוכות הוא עבודת השורשים. כשלעצמו, זהו רעיון מבורך: התלמיד אמור לראיין את הוריו ואת הוריהם, לחקור את המקום שממנו הגיעה המשפחה, ולארוג מכל זה סיפור מרתק. בפועל, מדובר בתחרות קישוט בין ההורים.
למורה האומלל מוגשות
חוברות שמנות, שרובן הודפסו בכלים מקצועיים וחלקן אפילו נכרכו בבית דפוס, ובהן שלל תמונות שנסרקו ופרטים שכתובים בשפה שספק אם הילד יודע לקרוא. שהרי ההורה הישראלי רואה בציון של בנו מבחן להורות שלו עצמו. מבחנו היחיד של הילד הוא ביכולת לסחוב את התוצר המופלג הזה לכיתה, דבר שאולי מכין אותו לשירות כחייל חי"ר.
זו כמובן רק דוגמה אחת למה שרקוב במערכת, שאיננו קשור לכסף או למבנה ניהולי: אובדנם של דברים פשוטים, פעם מובנים מאליהם, כמו סמכות המורה ומערכת ערכים וניתוק מן ההורות הישראלית, שיצאה מדעתה. אבל מה זה לעומת עצמיותו וחד-פעמיותו של התלמיד שלנו, שלומד בבית הספר את הדברים החשובים באמת: כל מערכת אפשר לכופף, כל ציון הוא בסיס לשינוי, וכל מי שמשקיע מאמץ כדי להגיע לתוצאה הוא פראייר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם