מלחמה כיתה א'
קל לצחוק על הילד שאמא שלו מתפשטת בקולנוע, ואבא שלו נעצר על החזקת קוקאין
שלוש פעמים ביום אני יוצא לטיול עם הכלב שלי. טיול אחד בבוקר המאוחר, טיול אחד בצהריים המאוחרים ועוד טיול בלילה המאוחר. ולכל טיול המסלול שלו )שמושפע ישירות מהמיקום של השמש בשמים ומיקום הצל(. במסלול של הצהריים המאוחרים אני בדרך כלל נתקל בגל של ילדים עם ילקוטים שנפלטים מבית הספר הסמוך לביתי. ותמיד כשאני רואה אותם אני נזכר בשנות בית הספר שלי.
בחודשיים האחרונים החופש הגדול העניק לי מרחב הליכה גדול יותר ושקט יותר. אולם כעת, משיריית הזינוק של שנת הלימודים תשע"ג נורתה, טיולי הצהריים שלי שוב מלאים בילדי בית ספר והזיכרונות מציפים אותי מחדש.
הייתה לי ילדות טובה, ואפשר בקלות להגיד שהייתי ילד פופולרי יחסית - מישהו שלא סבל יותר מדי. את העובדה הזו אפשר לזקוף בעיקר לזכות כך שבניגוד גמור למראה המקומט שלי היום - הייתי ילד יפה. בלונדיני עם עיניים כחולות ומשפחה מפורסמת. רק בשבוע שעבר הייתי במוזיאון ישראל בירושלים ובמקרה גמור, בדרכי לאודיטוריום נקלעתי לאגף הארכיאולוגי של המוזיאון. אז גם נזכרתי איך פעם נסענו כל השכבה למוזיאון והגענו לאגף הזה והמורה הכריזה כי "כל האגף הזה שייך לסבא של ליאור. זה הכל דברים שהוא חפר בעצמו" (בלי להגיד אגב מילה על החוקיות והאתיות של הדבר), ואני יכולתי להישבע שבאותו הרגע ראיתי בעיניה של רותם גוז - שאהבתי בצורה יסודית כל היסודי וגם הלאה - משהו שלא ראיתי מעולם. מין ניצוץ שלא יכולתי להסביר אותו.
לעץ המשפחתי שלי תמיד היה אפקט ישיר על חיי בבית הספר. לרוב היה זה אפקט חיובי, שאותו נהגתי לנצל לצרכי הפרטיים בדרכים רבות ומגוונות. בין אם זה היה להשיג פגישה עם חברי להקת מטאליקה כשהם באו לארץ ולעורר את קנאת השכבה כולה, ובין אם זה היה להכניס שלושת רבעי הכיתה לאחורי הקלעים של הופעה של אביב גפן.
אבל כל זה התגמד לעומת האפקט ההרסני שהיה לחוויות הרעות שהפומביות של משפחתי הביאה עלי. ואת החוויות הרעות האלו, שהיו אמנם מעטות מבחינה כמותית, אני זוכר באופן הרבה יותר ברור מהחוויות הטובות, ובמובנים רבים אני חי אותן עד היום.
כמעט תמיד כשאני הולך לטיול עם הכלב שלי ורואה את חבורות הילדים אני מטה אוזן, וכמעט תמיד הם עסוקים באותו דבר: בלצחוק על האמהות שלנו. וזה באופן קבוע מוביל אותי להיזכר בסבל הפרטי שלי כילד שאמא שלו הופיעה בעירום בכמה וכמה סרטים. למעשה רק פעמים בודדות בחיי ילד זה או אחר שלף
מה שמוזר בכל הסיפור הזה הוא שכמעט אינני מצליח לשלוף מזיכרוני את הפרטים הטכניים של האירועים: את הזמן שזה קרה בו, איפה בדיוק זה קרה ומה הוביל לזה. אני רק זוכר את אותו משפט צורם שחזר על עצמו בכל תקרית: "ראיתי את אמא שלך עירומה בטלוויזיה" פלוס הצחוק המתגלגל של הילדים, ואת ההשפעה הישירה והמרסקת שהייתה לזה עלי.
במשך כל היסודי והחטיבה והתיכון התפללתי שלא יקרינו בטלוויזיה את הסרטים שבהם אמא שלי כיכבה. הדבר היה מנוגד לאינטרסים של הארנק של אמא שלי (שנהנתה מתשלום בכל פעם שהקרינו סרט שלה) אבל אותי זה לא עניין. הייתה לי רק בקשה אחת: שלא יקרינו אותם. הבעיה היא שהקרינו אותם.
עד לא מזמן חשבתי שעם סיום התיכון נסתיימו גם סיוטי בנושא. אלא שאז, לפני כמה חודשים, הגיע שוב הרגע שבו צפיתי בטלוויזיה, ופתאום התחיל סרט בכיכובה של אמי. ובתוך ראשי שוב הדהד אותו משפט: "ראיתי את אמא שלך עירומה בטלוויזיה".
אני לא יודע אם זה בגלל שהורי המאמצים אמרו לו משהו, אבל מאז אותו מעצר תקשורתי באשמת החזקת קוקאין, כל פעם לפני שאיזו סערה תקשורתית הייתה עומדת להגיע, הייתי מקבל שיחת טלפון מאבא שלי שבה הוא היה אומר לי דברים כמו: "תקשיב, מחר אל תפתח טלוויזיה, אני מקלל שם איזה רב אידיוט באיזו תוכנית וזורק עליו משהו, אבל מגיע לו", ו"אל תקרא מחר עיתון, מסתבר שאיכשהו נהגתי כמה שנים בלי רישיון נהיגה ועכשיו במשטרה קצת כועסים עלי". והאמת שזה היה מצחיק מאוד כשהוא היה מתקשר ואומר לי את הדברים האלו בסגנון ההומוריסטי האופייני שלו. אבל למחרת בבית הספר זה כבר לא היה כזה מצחיק. כי ילדים - רק תיתן להם דבר כזה והם כבר ידאגו להפוך את זה לבדיחה על חשבונך שנאמרת מול כל ילדי הכיתה.
במשך השנים שמעתי הרבה פעמים את הביטוי "אבא שלך משוגע/נרקומן/פושע", ופעמים רבות עזבתי כיתות בבכי וטרקתי דלתות רבות של מועדוני נוער שבהם התקיימו חוגי אחר הצהריים שונים, ונכנסתי לתגרות ותמיד הרגשתי את אותה הרגשה נוראית ושורפת בבטן שהפכה גם אותי באיזשהו מקום לאחד כזה שלפעמים צוחק על אחרים ומשפיל אותם ודרך הסבל שלהם מרגיש קצת יותר טוב עם עצמו. לא אשקר לכם, זה לא שהייתי צדיק, זה לא שלפעמים לא הגיע לי שיצחקו עלי, וזה לא שאני מנסה לגרום לכם לרחם עלי; גם אני הנהגתי חרמות וצחקתי על ילדים אחרים רק בגלל המשקל שלהם או האח האוטיסט שלהם, והשתתפתי באורגיית הרשעות שכל הילדים משתתפים בה ולא התנצלתי על זה בפני איש. רק בדיעבד הבנתי כמה שזה אכזרי.
ואני משוכנע שגם אלו שנהנו להגיד לי שראו את אמא שלי עירומה ושאבא שלי מסומם הבינו רק בדיעבד איזה נזק הם גרמו. אבל כשהיינו ילדים והיינו שם לא חשבנו על כלום - פשוט היינו ילדים ופעלנו לפי ההרגשה שלנו. ובגלל זה ככל הנראה אין דרך למנוע את המקרים האלו. לא שיחות של המחנכת ולא הורים שצועקים על הילד שלהם ש"זה לא יפה לצחוק על ליאור, תבקש ממנו סליחה עכשיו" ולא השעיות מבית הספר. וביום ראשון בצהריים המאוחרים, כשאקח את הכלב שלי לטיול ואראה את כל הפרצופים החדשים של הילדים ששבו ללימודים עם הילקוטים ותיקי הטרולי (זה הקטע החדש) הנוצצים שלהם, אני אדע שסביר להניח שמאחורי חומות בית הספר הסמוך יעשו להם את הדברים הנוראיים ביותר, והצלקות הנפשיות הגדולות ביותר ייחרתו בלבם, ושאין מה לעשות נגד זה. שנת לימודים נעימה לכולם.
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם