חינוך במשבר זהות
ההתבשמות של מהללי החינוך הממלכתי-דתי מסתירה אמת עגומה: למרות הכספים הרבים שהוא מצליח לגרוף מתוך עוגת התקציב, הוא סובל מנשירה עקבית
כמקובל, קמים להם מיני מהללים ומשבחים את החינוך הממלכתי-דתי ואת הישגיו ועליונותו על החינוך החילוני, כדוגמת קלמן ליבסקינד. לדידם של אלה, החינוך הממלכתי-דתי מחנך לערכים של נתינה, אהבת הארץ, סקרנות ויושרה – לעומת החינוך הממלכתי המתרכז בציונים ובמדדים למיניהם וכפועל יוצא מייצר אנשים חומרניים ונטולי ערכים.
אמנם יש אמת כואבת בטענות המופנות כלפי החינוך הממלכתי ביחס להתרכזותו בציונים ובהישגים "חומריים" על חשבון ערכים שעליו לספק לתלמידיו, אולם ההתבשמות של מהללי החינוך הממלכתי-דתי מסתירה אמת עגומה אחרת: החינוך הממלכתי-דתי נמצא במשבר קשה, וזאת חרף הכספים הרבים שהוא מצליח לגרוף מתוך עוגת תקציב החינוך.
תקציב גדול מופנה לחינוך הממלכתי-דתי, אך אין זאת עקב עליונותו או בגלל איזו נהירה חסרת מעצורים אליו אלא להיפך – בגלל נשירה עקבית ממנו אל עבר החינוך הממלכתי מצד אחד ואל החינוך החרדי מהצד האחר. תקציבי החינוך הדתי אינם תוצאה של גידול במספר התלמידים אלא תוצאה של ניסיון נואש לשמר את מספר התלמידים הקיים.
המשבר בחינוך הממלכתי-דתי אינו מתבטא רק במספרים, הוא משבר זהות עמוק שמקורו במתח בין הערכים השונים שחינוך זה מנסה להקנות – סימפטום למתח הקיים בציבור הדתי-לאומי בהקשר רחב יותר.
החינוך הממלכתי-דתי מטפח שתי מערכות ערכים מקבילות: חיזוק ערכים של סולידריות ונתינה לאחר ולחלש, ובה בעת קידוש משיחי של המגזר המתנחל על חשבון תושבי עיירות הפיתוח; קידוש הצניעות והתום, במקביל לנטיעת האמונה שאין אמת מלבד האמת שבפיו; שאיפה כנה לתיקון עולם, ובמקביל תמיכה בנישול אדמות ובדחיקתו של עם אחר; אמונה באדם כיציר האל ובשוויון כלפיו, ובו זמנית ציות לפסקי הלכה המקדשים אי-שוויון בין המינים; אהבת הארץ, ובה בעת התעלמות מסבלם של חלק גדול מיושביה.
אין זה חדש. המתח הזה הוא חלק ממהותה של הציונית הדתית – שילוב מרתק בין מסורת למודרנה, בין דבקות בהלכות מיושנות לבין עמידה מול אתגרי תרבות המערב. אך הבעיה היא שככל שעובר הזמן התפר העדין הזה הולך ונקרע, אל מול עיניהם הטחות של ליבסקינד וחבריו.
כאשר שתי מערכות הערכים מתנגשות, נאלץ בוגר החינוך הדתי לבחור, והבחירה
לבסוף מגיע הרגע שבו המתח מכריע את בוגר החינוך הדתי והוא לא יכול עוד להתעלם מהסתירות הרבות עליהן התחנך. לכן תלמידים כה רבים נוטשים את החינוך הממלכתי-דתי לטובת מקביליו החילוני והחרדי, אם במהלך הלימודים ואם בשנים לאחר מכן.
ליבסקינד יכול לגמור את ההלל על החינוך הממלכתי-דתי אך בכך הוא לא יצליח להסתיר את ערוותו של זה. תקציבים יופנו עוד ועוד אל עבר החינוך הדתי, אך כל התקציבים שבעולם לא יצליחו לגשר על הבקע ההולך ומעמיק בין שתי מערכות ערכים סותרות.
לא מדובר בחדשות רעות עבור הציונות הדתית בלבד אלא בחדשות רעות עבור כולנו: חוסר היכולת ליישב את רוח היהדות עם עולם ערכים מודרני ועם הפרקטיקה של דמוקרטיה ישראלית נאורה מהווה בעיה עבור רבים מאיתנו – כל אלה שהזהות היהודית חשובה להם, אך הם אינם מוכנים להקריב עבורה ערכים הומניסטיים ממקורות אחרים.
הורי הילדים הלומדים במערכת החינוך הממלכתית-דתית יכולים להמשיך להתבשם במערכת החינוך של ילדיהם תוך עצימת עיניים, אך יתכן כי ילדיהם יתקשו להתמיד במסורת ההדחקה. טוב יעשו הורי אותם ילדים אם ישאלו את עצמם באמת, אבל באמת, כיצד ניתן לשלב מערכת ערכים יהודית עם הומניזם נאור. כיצד ראוי לחנך ברוח היהדות מבלי לעצום עיניים. כיצד מצליחים לשמר זהות יהודית מבלי לשקוע בביצת המשיחיות.
בעצם, טוב נעשה כולנו אם נשאל את השאלות האלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם