בחצר האחורית
במזרח ירושלים הפך חוק חינוך חובה להמלצה, ואיש לא דואג לתלמידים הפלסטינים. זוהי מדיניות תחת הנוסחה: "ריבונות - כן, אחריות - לא"
במזרח ירושלים, אותו חלק בלתי נפרד מירושלים המאוחדת על פי הכרזות הממשלה וראשיה, נוצרה פירמידה אכזרית במיוחד של תנאי חינוך, כאשר חוק חינוך חובה חינם מהווה המלצה בלבד. מקרב התלמידים הפלסטינים בעיר רק 47 אחוז לומדים בחינוך העירוני, שהם זכאים לו על פי חוק, בשל מחסור של כ-1,100 כיתות לימוד. על פי נתוני מנהלת החינוך של ירושלים, כמחצית מן הכיתות העירוניות שנבנו אינן תקניות. חלק מבתי הספר מכילים מספר כמעט כפול של תלמידים מהמספר שהם מסוגלים להכיל, ובחלקם ניתן לראות מרתפים ומרפסות שהוסבו לכיתות לימוד ומחסור משווע בחדרי שירותים. היעדר בתי ספר יצר במזרח ירושלים שוק פרטי של מוסדות המחליפים את אלה שאינם מופעלים על ידי העירייה.
עדות לכך נמצאת בגידול העצום במספר התלמידים הלומדים בבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים, אלו שמוכרים על ידי המדינה, אך אינם בבעלותה אלא בבעלות גופים פרטיים. על פי הדוח החדש של עיר עמים והאגודה לזכויות האזרח שפורסם השבוע, מספרם של הילדים הלומדים בבתי הספר הללו עלה מ-2,000 תלמידים ב-2001 ל-28,280 כיום.
לצד בתי ספר של הוואקף ושל האו"ם, חלק גדול מן המוסדות הללו שייכים לעמותות פרטיות, שבהיעדר פיקוח בפועל מציעות תוכנית לימודים מינימלית, מעסיקות מורים שהכשרתם לוקה בחסר ומשעות תלמידים שאינם משלמים את שכר הלימוד. כך, עיריית ירושלים מפריטה את אחריותה ומפקידה אותה בידי גורמים בעלי אינטרסים זרים על גבם של הילדים שאינם זוכים לחינוך ראוי.
התחרות על מקום בבתי הספר העירוניים והמחירים של בתי הספר הפרטיים משאירים רבים מאחור. שיעור הנשירה ממערכת החינוך של תלמידים עד כיתה י"ב עומד על 40 אחוז - זהו אחוז הנשירה הגבוה בארץ.
עוד חושף הדוח כי על פי נתוני העירייה, לא ידוע למנהל החינוך העירוני היכן והאם לומדים למעלה מ-20 אלף ילדים החיים בירושלים המזרחית. הפעם לא הביורוקרטיה אשמה - דווקא במסדרונותיה של העירייה יש מי שרוצים בשינוי. במשך יותר מעשור, בין השנים 2012-2001, הושלמה בנייתן של 314 כיתות לימוד בירושלים המזרחית. אך כאמור מספר הכיתות החסר גדול פי שלושה, ובנייתן של הכיתות הנוספות אינה מתחילה להדביק את הפער.
רצון לשינוי הוא גם זה שמכתיב פעילות של התארגנויות הורים במזרח ירושלים. אך רצונות טובים לא יגשרו על תהום החינוך במזרח ירושלים, שכן התהום הזו איננה תוצר של טעות; היא תוצר של מדיניות. זוהי מדיניות של משחק כפול תחת הנוסחה: "ריבונות - כן, אחריות - לא", שאותה מממשים שר החינוך וראש עיריית ירושלים בנאמנות: קידום תוכנית לניצול
אכן, לא טעות אלא מדיניות. המדיניות היא זו של ממשלת ישראל שגונזת כל אפשרות להסדר מדיני בירושלים "המאוחדת" ויוצרת עיר דו-לאומית המנוהלת על ידי אג'נדה חד-לאומית. בהתאם לסדר יום זה, מדרס רגלו המשוער של דוד המלך עומד מעל לרווחתם ולעתידם של ילדי עירו.
סדר יום זה מונע מעשרות אלפי ילדים במזרח ירושלים חינוך ראוי, מאלפי ילדים מסגרות חינוך כלשהן, ותורם ישירות להידרדרותה החברתית והכלכלית של קהילה המהווה מעל שליש מאוכלוסיית ירושלים. האחריות לעתידם של ילדים אלו ולהשלכות שיהיו לכך על כלל תושבי העיר מונחת על כתפיהם של סער וברקת.
הכותבת היא מנהלת הפעילות הציבורית של עמותת עיר עמים, הפועלת למען שוויון ועתיד מדיני מוסכם בירושלים