היזהרו בעובדות
במינכן 72 לא הייתה לאף אחד תורת לחימה מסודרת
שוטרים גרמנים על אזרחי בכפר האולימפי. חוסר מקצועיות צילום: אי- אף פי
שבע שנים מאוחר יותר היו בני המחזור שלי בקורס המ"כים של הצנחנים עדים לרציחתה של הילדה עינת הרן ז"ל על חוף הים בנהריה בידי סמיר קונטאר ומחבלים אחרים. אני, שפגשתי אותם אחר כך, זוכר היטב את הזעם והתסכול האיומים, שאני בטוח שהם חשים עד היום.
קשה לא פחות היה, אני מניח, לחוות את האטימות והיהירות שהפגינו הגרמנים וחברי הוועד האולימפי אחר כך, כשהחליטו באדנות שהמשחקים יימשכו, כאילו יש ערך לרעיון האולימפי במקום שבו רוצחים ספורטאים. יחד עם זאת, נדמה לי שצריך לחלק את הדברים לשניים: החובבנות מחד, האטימות מאידך.
ב-1972 לא הייתה לשום מדינה בעולם, גם לא לישראל, תורה מאורגנת ומגובה ליכולת להתמודד עם מצב כזה. חצי שנה לפני הטבח במינכן נחטף מטוס "סבנה" לישראל. מי שמכיר את פרטי הפעולה של סיירת מטכ"ל יודע שהיו בה תעוזה ומקוריות, אבל היחידה לא הייתה מאומנת או מצוידת למבצע מהסוג הזה.
"זאת הייתה הפעם הראשונה שהחזקתי ביד אקדח", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו, אז קצין ביחידה, בשחזור המבצע שערך משה זונדר במעריב. נתניהו נפצע במהלך החילוץ מאש כוחותינו, שפגעו גם בנוסעים. למעשה, היחיד שגילה מקצועיות של ממש היה מרדכי רחמים, איש ביטחון באל-על ומי שעצר לבדו את הפיגוע במטוס החברה בציריך ב-1969.
שלוש שנים אחרי מינכן הסתערה היחידה באומץ, אך בלא סדר, לתוך בית הספר במעלות. היו לה אז צלפים, אבל הנשק שבידי רוב הלוחמים (רובי קלצ'ניקוב, רימוני זרחן) לא התאים לפעולת חילוץ. אף שפיגועי מיקוח כבר הפכו לסכנה מוכרת, למפקדי היחידה ולוחמיה לא הייתה כל תרגולת מסודרת ומוכרת למצב כזה, מהסוג שהופעל חמש שנים מאוחר יותר במשגב עם. הפתיחה באש לא הייתה מתואמת, הצלפים לא חיסלו את מטרותיהם, הכוח טעה בקומה בריצה אל תוך הבניין. 18 תלמידים נספו.
זה אינו גורע דבר מן האומץ שגילו הלוחמים במצב שמעטים קשים כמוהו: כניסה לתוך חדר שבו נמצא מחבל היודע שהוא עומד למות, ומסביבו בני ערובה שבהם אסור לפגוע. אבל מקצועיות לא הייתה שם. "הייתי יכול להשתמש בחיילים של גולני", אמר אלוף פיקוד הצפון רפאל איתן ללוחמי היחידה המתוסכלים בתום
התחקיר.
הדברים אינם נכתבים כדי להסיר מהגרמנים אחריות. הם גם אינם מקלים בדבר את החלק האחר שעורר בזמיר זעם כזה, ומקומם גם היום: האטימות השאננה של שלטונות גרמניה, מארגני האולימפיאדה במינכן והוועד האולימפי הבינלאומי, שבחרו להמשיך במשחקים. אפילו ספורטאים ממדינות אחרות, אתלטי ארצות הברית למשל, הרגישו שאין טעם להמשיך.
אבל לאוורי ברנדג', נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (ומי שכנשיא הוועד האולימפי האמריקאי התנגד להחרמת האולימפיאדה בברלין של היטלר), לא היה אכפת. ההחלטה הזו היא עד היום כתם שחור על הוועד האולימפי והמשחקים בכלל.
אבל חשוב שנזכור: לא כל כישלון הוא עדות לחוסר אכפתיות, ולא בכל מקום אנחנו היינו עושים את זה טוב יותר. הרגשות העולים למקרא המסמכים, מובנים ככל שהם, אינם משנים את העובדה הזו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם