תקיפת מתקני הגרעין באיראן? רה"מ כבר שם
הטרמינולוגיה של בנימין נתניהו בנושא האיראני חצתה כבר את גבולות אושוויץ. באופן פרדוקסלי הכל תלוי כעת באהוד ברק
השבוע הופצה שמועה כי אנשים, שיש להם קשר כזה או אחר לתקשורת ולסביבתם של מקבלי ההחלטות, יודעים על תאריך יעד לתקיפה. לא חשוב שלמיטב הידיעה החלטה שכזו עדיין לא נפלה; לא חשוב שספק גדול אם, במקרה שתיפול, מישהו יתדרך קודם מישהו מחוץ למעגל שותפי הסוד ההכרחיים, מחשש ברור לדליפה החוצה.
ככה זה כשעצביה של מדינה שלמה נמתחים, כשחלק מהציבור משוכנע שראש ממשלתו מוביל אותו למעשה הרה נזק בניגוד לדעתו של הדרג המקצועי, וחלק אחר משוכנע שיש כאן מזימה של הצד השני למנוע מבצע הצלה היסטורי, ורפיון של מי שאמור להוביל את המלחמה.
כשהועלתה פעם בפני מאיר דגן האפשרות, שבנימין נתניהו ואהוד ברק מנהלים לוחמה פסיכולוגית (ל"פ, בעגה הצבאית) מתוחכמת, שמטרתה לא להוביל לתקיפה אלא לדחוף את העולם לעמדה לוחמנית יותר כלפי האיראנים, תהה דגן על מי בדיוק הל"פ הזה מופעל: על מערכת הביטחון? על אזרחי ישראל? נדמה שבימים האלה, חודשיים וחצי לפני הבחירות בארצות הברית, לא ברור אם יש פה לוחמה מכוונת, אבל הפסיכולוגיה המקומית כבר על סף הטירוף.
שיהיה ברור: לגל התקשורתי, שכאמור דעך מעט השבוע, יש רגליים של ממש - לא בהחלטה, עד כמה שידוע לי, אלא בדבריהם של ראש הממשלה ושר הביטחון. עמיתי אמיר אורן כינה את המגיפה שתקפה לאחרונה את נתניהו וברק בשם "תדרכת". רבים מהעיתונאים הנוגעים בנושא, וגם כאלה שלא, זכו לזמן איכות עם מי מהשניים, שבימים כתיקונם קשה הרבה יותר להשיג כמוהו.
אבל גם בתדרכת הזו צריך לתת סימנים: מי שהיו אצל ברק קיבלו הרצאה ארוכה של נימוקים, שאפשר לערער על הגיונם אבל הרטוריקה שבה הוצגו הייתה שקולה ולא מתלהמת; אלה שהגיעו לנתניהו יצאו ממנו, כדבריהם של כמה מהם, "מבוהלים" מהשפה שבה השתמש ראש הממשלה.
אומר מיד: לא הייתי ביניהם. לפיכך, מצד אחד, אני לא קשור גם בחובת ה"אוף רקורד". מצד שני, אתם רשאים לראות בדברים שייכתבו להלן עדות שמיעה לא מבוססת. היא לקוחה משיחות
שערכתי בשבועות האחרונים עם כמה וכמה אנשים שזכו. התמונה שעולה מדבריהם היא אחידה, הן במישור הרטורי והן בתוכנם של הדברים עצמם. כל דבר שייכתב כאן נאמר ליותר מאדם אחד שאיתו דיברתי.
קודם כל, השפה. בשיחות הפרטיות האלה נתניהו מחריף עוד יותר את דימויי השואה שלו. הוא לא מסתפק בהשוואה בין איראן לבין גרמניה של שנת 1939, אלא מגיע ללב המאפליה עצמה: אם הייתם מקבלים תמונה של אושוויץ, הוא שואל את שומעיו, ורואים את המשרפות מוקמות, האם הייתם מחכים עד שיתחילו להכניס לשם יהודים כדי לפעול? לכך הוא מוסיף תיאורים של אפשרויות זוועה שונות של מה שתעשה איראן בחומר הגרעיני שיהיה בידיה. לא חייבים לבנות ממנו פצצה ולהרכיב אותה על טיל, הוא אומר לשומעיו. אפשר להבריח ממנו לחיזבאללה במזוודה, לצורכי פיגוע המוני.
הטיעונים האלה מוציאים את הדיון מכלל הוויכוח ההגיוני - אין היגיון כשמצדה השני של המשקפת נראה מפעל ההשמדה הנורא ביותר בתולדות האנושות וההסתמכות ההיסטורית: לפקיסטן, שיש בה גורמים העוינים את ישראל לא פחות מאשר באיראן, יש חומר גרעיני כבר שנים רבות, ומעולם לא נודע על ניסיון הברחה שכזה.
חומר גרעיני במזוודה הוא נושא לסרטי מתח, לא לדיון מעשי. וממילא, הפצצה ישראלית לא תגרום לאובדן כל החומר הגרעיני המצוי בידי איראן. היא תפגע (זמנית, חלקית ולא אנושות) ביכולת ההעשרה שלה, אבל לא תפיץ את מה שיש לכל רוח.
המרכיב השני, והמטריד לא פחות, בדבריו של ראש הממשלה, עולה מתוך השאלה המתבקשת שמפנים אליו שומעיו - למה עכשיו? וכאן צריך לחזור ולומר את מה שכולנו יודעים: הוויכוח איננו על הצורך למנוע מאיראן פצצה גרעינית. הוא גם לא על הצורך של ישראל לפעול בכוחות עצמה, ואפילו לבדה, אם תבין שארצות הברית איננה מתכוונת לעמוד בהבטחתה המפורשת למנוע פיתוח פצצה איראנית. על אלה גם הדרג
מה שחבריו אומרים הוא שפעולה עכשיו, בניגוד לרצונה המפורש של ארצות הברית, לא תגרום אלא נזק פיזי לא משמעותי לפרויקט הגרעין האיראני, ומנגד תפגע אנושות בהמשך המאמץ לבלום באמת את טהרן. תשובתו של נתניהו חד משמעית. אני האיש היחיד שיעשה את זה, הוא אומר לשומעיו, ואני חייב לעשות זאת.
בניגוד לברק, האומר שהאינטרס האמריקאי והעולמי למנוע פצצה איראנית לא ישתנה, נתניהו מציג את הכל במונחים אישיים בינו לבין הנשיא המכהן. בניגוד לברק, שדיבר על (ולאחרונה עושה זאת פחות) "מרחב חסינות" פיזי שימנע מישראל פעולה יעילה - דעתם של הגורמים המקצועיים, מנגד, היא ששום דבר מהותי לא ישתנה בתחום הזה בחודשים שעד האביב הבא - נתניהו בונה "מרחב חסינות" הנובע מטינתו של נשיא ארצות הברית אליו אישית.
זהו טיעון כה מרחיק לכת, עד שלא פלא שהוא מעודד את התפיסה בממשל שמה שנתניהו מבקש באמת לעשות הוא לפגוע בסיכויי הבחירה של אובמה.
השבוע אמר השר בוגי יעלון, הנחשב למי שהתנגדותו לתקיפה התרככה מעט בזמן האחרון, שצריך להציב בפני המשטר האיראני דילמה: פצצה או הישרדות. בוגי צודק. אלא שהגורם היחיד המסוגל לעשות זאת הוא קואליציה בינלאומית בראשות ארצות הברית. פעולה ישראלית ללא תמיכה בינלאומית לא תחליש את המשטר בטהרן אלא תחזק אותו, כי לישראל אין יכולת לפגוע באורח משמעותי במה שמציק באמת לאזרח האיראני.
אבל נתניהו, בהיפוך הגיוני קשה להסבר, טוען באותה נשימה שיש סיכוי רב שהממשל בארצות הברית - אותו ממשל שהוא טוען שלא יאפשר לישראל לפעול אחרי הבחירות - יצטרף בלית ברירה להתקפה ישראלית לפניהן.
שומעיו של ראש הממשלה יוצאים ממנו בתחושה שהחלטתו נפלה. אם הוא משחק, אמר לי אחד מהם, הוא השחקן הגדול ביותר בהיסטוריה. אחרים שומעים, אולי מתוך רצונם שלהם, גם טונים של מי שכבר מצא את מי יאשים אם לא תהיה הפצצה והאיראנים כן יגיעו לפצצה: הדרג המקצועי המפוחד, או המתנגדים מבית, השקולים בעיניו לצ'מברליין אל מול צ'רצ'יל, שאותו הוא מגלם בעצמו.
יש כאלה המזהים גוונים דומים גם בדבריו של ברק. גם לגביהם, אני לא בטוח שהם לא שומעים את מה שהם רוצים לשמוע, במקום להאזין למה שהשניים אומרים כפשוטו.
כל זה מביא למסקנה שאם ייערך דיון בגוף החלטה כלשהו, הקבינט או הממשלה, שבו יביא ראש הממשלה לאישור את החלטתו לתקוף באיראן, הוא יקבל את האישור הזה. ספירת האצבעות המקובלת, מי בעד ומי נגד - כולל הפרשנות שניתנה למהלכים פוליטיים, כאילו הכנסתו של אבי דיכטר לממשלה ולתשיעייה נועדה ליצור רוב בעד התקיפה - היא מופרכת.
לאנשים יש עמדות, אבל בתולדות ישראל עוד לא היה מצב שבו ראש ממשלה כה משוכנע שמשהו צריך להיעשות והוא אינו יוצא לפועל.
נכון, עוד לא היה גם מצב שבו כל ראשי הזרועות הביצועיות מתנגדים לתקיפה עכשיו וללא תיאום. אין ספק שגנץ, פרדו, כוכבי או אשל יאמרו את שלהם; אין גם ספק שהשרים, בוודאי כאלה שבאו מן המערכת הביטחונית כמו יעלון או דיכטר, מייחסים חשיבות רבה לדבריהם של ראשי הגופים המבצעים.
אבל דיון מהסוג הזה איננו החלפת דעות פתוחה, שבסיומה מתקבלת החלטת רוב. אפילו איש מנוסה כמו שמעון פרס אמר לוועדת וינוגרד, לאחר מלחמת לבנון השנייה, שהוא "איננו מצביע נגד ראש הממשלה בזמן מלחמה". קשה להניח שרוב האנשים בחדר לא יעשו כמוהו.
ולכן, נקודת ההכרעה עומדת להיות מחוץ לחדר. ההיסטוריה מלמדת שבתוכו, בדיון שיש לו פרוטוקול, אנשים מחויבים מדי למה שאמרו בדיונים קודמים, מגינים על פוזיציות קיימות ומקווים שהדברים יסתדרו איכשהו. מי שמבקש למנוע את מה שבעיני כל השרשרת המקצועית בישראל הוא טעות חמורה, צריך לעשות את זה עוד לפני שהדיון מתכנס.
ובאופן פרדוקסלי, האיש שיש בכוחו יותר מכל אדם אחר לעשות זאת הוא מי שמרבה גם הוא לתדרך, משמיע את כל הטיעונים בעד הפצצה עכשיו, אבל לא מתחייב בשום צורה שזו אכן עמדתו ושיעמוד על כך שתתבצע: שר הביטחון, האיש שאם לא ייתן לנתניהו את המשענת, ספק אם ראש הממשלה יכנס את הדיון הגורלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם