צעד גדול: מדריך הטרמפיסט לגלקסיה
הקיץ של 69' היה צעד גדול לאנושות, אם כי ראוי לזכור גם את הצד האפל של הירח. וגם איך אפשר לשמור על המורל גם במרק האנושי?
אבל רק ניל ארמסטרונג הלך עליו והשאיר עליו טביעת רגל (מזל שברוך ג'מילי לא הצטרף לנאס"א). ארמסטרונג הפך את הירח לפסגה נוספת שהמין האנושי כבש.
למדתי השבוע כי רק 40 שניות הפרידו בין ההצלחה הפנומנלית של תוכנית החלל האמריקאית לבין כישלון צורב. בין תחושת התעלות מרוממת נפש לבין מפח נפש ודכדוך קולקטיבי. בשל תקלת מחשבים מוקדמת, התקשתה אפולו 11 למצוא מקום לנחיתה. לצוות נותרו 40 שניות לבצע נחיתה, אחרת החללית הייתה מתרסקת על הירח ומתלקחת. ארמסטרונג הנחית ודיווח "יוסטון, כאן בסיס שלווה, הנשר נחת".
למחרת הציבו ארמסטרונג ואולדרין רגל אדם ראשונה על הירח. דומני שצירוף המילים "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות", חשוב לא פחות מעצם הנחיתה על הירח. זה גם לא משנה שהמשפט היה מתוכנן, התזמון והמקום שבו נאמר הפכו אותו לאחד המכתמים מעוררי ההשראה בהיסטוריה. מילים שמגדירות ומאירות צד נעלה ברוח האנושית. רוח מאוד מורכבת, יש להודות.
וכמה זמן לוקח לאבד מזוודה בנמל תעופה? כמה שניות של חוסר תשומת לב. שבועיים וחצי אחרי שהאדם הראשון נחת על הירח, ב-8 באוגוסט 1969, אבדו מזוודותיו של הסופר יז'י קושינסקי בנמל התעופה בניו יורק. קושינסקי בוודאי רתח וקפץ אגרופים בזעם מול חוסר היעילות האדיבה של מחלקת אבידות ומציאות. אחר כך מילא טפסים בירוקרטיים, שכדרכם של טפסים בירוקרטיים בארצות הברית הם ארוכים, מסובכים ומפותלים כמו רומן בסגנון זרם התודעה, שרק מוח אפל ומשמים בו זמנית יכול לרקוח.
כתוצאה מהאובדן ומילוי הטפסים, פספסו קושינסקי ורעייתו את טיסת ההמשך ללוס אנג'לס שאליה התכוונו לטוס כדי להתארח בחווילתם של שרון טייט ורומן פולנסקי. פספוס הטיסה הציל למעשה את חייהם. ב-9 באוגוסט פלשה "משפחת מנסון" לביתה של שרון טייט וביצעה טבח פולחני מזוויע. על הקירות נמרח בדם הקורבנות "חזירונים". אקורד סיום עצוב לשנות השישים.
מנסון היה פסיכופת חולני שקיבץ סביבו עדר מעריצים רפי שכל, שגמעו בצמא את ההזיות
כעת, שימו לב למציאות המתעתעת, לכל הסיסמאות והדימויים השגויים. נסו להעלות את האסוציאציות המיידיות שלכם על שנות השישים. מפרץ החזירים, המלחמה הקרה, צ'ה גווארה, וייטנאם. התנועה לשוויון זכויות, "יש לי חלום", קיץ אהבה בסן פרנסיסקו. היפים, מלאכי גיהנום ובוב דילן. סטודנטים מפגינים, גז מדמיע, המשמר הלאומי. האנוי, אל-אס-די, החיפושיות. רצח קנדי, רצח קינג, רצח קנדי.
אם נרדד את הזיכרונות לכדי עיסה כוללנית, נמצא נרטיב. תרבות חדשה נולדה. תרבות הנגד. צעירים יפים שוחרי מטרות נעלות, אהבה חופשית ומוזיקה מצוינת מול ממסד ישן, מאובן, שמרני ואלים עם מוזיקה מחורבנת. הטובים נגד הרעים. שוחרי השלום מול חזירי המלחמה. הבנתם את הרעיון.
כן, קיץ 69' היה קיץ משמעותי אף על פי שנולדתי שנה אחריו. היה לנו את ניל על הירח, וודסטוק ומשפחת מנסון. הכל אירע בקיץ אחד בהפרש של ארבעה שבועות. מהצד האפל, שנות השישים מסתיימות עם היפי רצחני שסביבו חבורת צעירות וצעירים מגודלי שיער ומסוממים. חלאת המין האנושי, שבכפות ידיים מגואלות בדם רשם על קיר במקום הטבח "הלטר סקלטר", שיר של החיפושיות שממנו שאב לטענתו את ההשראה לזוועה.
תנועת הנגד הצמיחה תופעה מעוותת ומופרעת. דווקא בצד המואר של הירח, הצד שבו המין האנושי התגלה במלוא יפעתו ותפארתו עמד אסטרונאוט, טייס ניסוי מהולל בעל מדליית האוויר, מדליית הזהב, מדליית השירות וכוכב הקרב על שירותו הקרבי במלחמת קוריאה. היה שלום, מר ארמסטרונג.
שמעתי פעם מישהו עשיר מספר שלא תמיד כדאי לקנא בתרבות הפנאי של העשירים. "קחו לדוגמה שיט ביאכטה", אמר, "זה כמו לעמוד במקלחת קרה ולקרוע שטרות של מאה דולר". רחמים ממש. תראו אותי, רובץ עם שניים מילדי בבריכת פעוטות בפארק מים במרכז הארץ. מעמד ביניים משכשך במים פושרים ועכורים. אפשר לומר בשקט שאם הייתי עומד באמבטיה ומשתין על עצמי ומדי פעם מחליק על הדפנות, הייתי נהנה לא פחות וגם היה יוצא זול יותר והיגייני פי כמה.
הזולת הוא לפעמים אישה עייפה עם עיניים שנראות כמו פנסי רכב בבוקר אחרי ששכחו אותם דולקים כל הלילה, והגיהנום הוא שומה אדירה ושעירה על גב עצום ושעיר של גבר עב כרס, שמתקרב אלי באופן חשוד.
לגאון הסיפור הקצר גי דה מופסאן יש נובלה בשם "ימי א' של בורגני פריזאי". סיפור על מר פטיסו, שהרופא מטיל עליו לקיים פעילות גופנית בחיק הטבע ותיאור קורות חוויותיו הנלעגות. מופסאן משרטט את הגיחוך שבקיום הבורגני, לועג לתרבות הפנאי, בז לדמוקרטיה המתקיימת בזכות ברנשים פתטיים כמר פטיסו. ביד אמן חשף מופסאן את הצביעות והקטנוניות של החיים הבורגניים, אבל הבורגנות צחקה אחרונה.
מופסאן, שתיין ורודף זונות, גסס מזיבה בבית חולים לחולי נפש. כבול למיטה, מטונף, מצחין ומטורף הלך לעולם שכולו תרבות פנאי בגיל 42. גילי היום. אז אחרי הכל, בתוך המרק האנושי בבריכת הפעוטות, חובק ילדים בריאים, הבנאדם מבין עד כמה בר מזל הוא.
בתוך ההמולה המזרח תיכונית והלחות שמעלה חלודה בעצמות, אתה יודע שלא רע פה, שתיאור קודר של המצב רחוק מהמציאות.
מצד שני, אין לשכוח את שבריריות הקיום. עניין של 40 שניות לפעמים, של אובדן מזוודה. אני חושב על חברים בערוץ 10. חוב למדינה הוא חוב למדינה, וברור לי שאם הממשלה הייתה מוחקת חוב למפעל של אחד ממקורבי נתניהו, בערוץ 10 היו אוכלים לו את הכבד בכפית.
אבל בסופו של דבר, מאחורי החוב עומדים חוששים בני אדם, רגע לפני ראש השנה. לא צריך להכביר מילים ולעשות שימוש מגונה בססמאות על דמוקרטיה וחופש ביטוי, אלא פשוט לנהוג לפנים משורת הדין ולאפשר לערוץ פריסת חוב.
erel.segal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם