אלוהים ישמור
עם פרוס חגי תשרי, נותר רק להביט בדאגה בהקצנה שחלה בציבור החרדי ואצל חובשי הכיפות. כשהתעוררנו כבר היה מאוחר מדי
בימים ההם לא ראו באמונה בקב"ה הרשאה לעשות מעשים שלא ייעשו. לא חשבו שעבודת השם כרוכה בהדרת נשים מהמרחב הציבורי, בחיים על חשבון אחרים, בהכאתו כמעט למוות של צעיר שדתו שונה או בניסיון להצית מנזר שחיים בו אנשים שמאמינים בדת אחרת.
רבנים לא קראו להחרים ערבים, לא להשכיר להם דירות, לא שתקו כאשר הציבור שלהם עשה פשעים ושפטים במי שאינו משלנו. כל היפה, המיוחד, הערכי והמחבק שיש ביהדות בא לידי ביטוי באותם חגי תשרי. כל החוכמה הנעלה שיש במסורת ישראל לדורותיה התנקז אל אותו חודש מלא הוד והדר של ראש השנה ויום כיפור וסוכות, שהיו נקיים לחלוטין ממטעני השנאה, רגשות הנקם והפיכתן של נשים לקורבנות של טירוף, התנשאות וזלזול.
התוצאה הנוראה מכל בהתנהלות של חלק מהחרדים וחלק מחובשי הכיפות הסרוגות היא תחושת הניכור, ואפילו הבושה, שחשים רבים כלפי ערכי הדת שהגדירה ועיצבה חלק נכבד מאישיותם. שתי קבוצות של יהודים ניצבות זו מול זו, ואין כמעט דבר המחבר ביניהן. שסע שנפער במשך שנים שבמהלכן בוצה אחת - היהודים החילונים-העדיפה לא לראות או לא להבין את אשר מתחולל מתחת לאפה.
כולנו יהודים. חלקנו חיים את חיינו תוך שמירת מצוות, חלקנו מאמינים שניתן לשלב בין ערכי הדת לערכים אוניברסליים של ליברליזם, שוויון, נאורות תרבותית, וכמובן ציונות ואהבת המולדת. כשהתעוררנו כבר היה מאוחר מדי.
אותו מחנה גדול ורב של הציונות הדתית, שפעם עמדו בראשו אנשים כמו יוסף בורג וזבולון המר, הלך ונחלש, וככל שתש כוחו - כך עלו ופרחו מנהיגים דוגמת מיכאל בן ארי, איתמר בן גביר ונועם פדרמן. וכמובן התעצם לממדים מבהילים המחנה החרדי, חלקו הגדול לא ציוני, שהלך והקצין, וככל שהקצין כך התיישב קרוב יותר וחזק יותר לפטמות הנדיבות של הציבור החילוני והציוני-דתי.
עכשיו הם בסדר
ההתבדלות וההתכנסות בתוך עצמו הפכו את המחנה החרדי ליותר ויותר ביזארי, מנותק מהעולם הסובב אותו, מהידע העצום שצוברת האנושות, מהקדמה. הוא מורכב מעשרות אלפי תלמידים שאינם לומדים מתמטיקה ברמה הכי בסיסית, אינם יודעים מילה אחת באנגלית ולא קראו ספר אחד בימי חייהם, לבד מספרי קודש. אלו הם פניה של חלק מהיהדות מודל 2012.
במקביל לתהליך הזה השתנו לבלי הכר גם פניה של חלק מהציונות הדתית. קבוצה זעירה של נערים שחיפשו קצת עניין בחיים ומצאו אותו בהתעללות בפלסטינים, כמובן בשם המאבק על ארץ האבות, הפכה עם הזמן, ובעידוד הרבנים המובילים את דרכם, לקבוצה גדולה הרבה יותר.
שום פעולה נגד מי שאינו יהודי אינה זרה
להם. הכל מותר, בשם אלוהים. אלא מה? וראשי המחנה ההוא שותקים או מגנים בשפה רפה, ומעטים מדי, אם בכלל, יוצאים להחזיר עטרה ליושנה. עטרת אלפי שנות יהדות מפוארת, שרואה בזר ובגר כמי שיש לחמול עליו ולהכניס אותו תחת כנפיה החמות. אלו הם פניה של חלק מהיהדות 2012.
יותר ויותר אנסים, רוצחים וגנבים מניחים על ראשם את הכיפה השחורה או הסרוגה ורוצים לומר שעכשיו הם בסדר. אלוהים איתם. ולרבים מאיתנו נותר רק להתגעגע אל הימים הרחוקים ההם, שבהם האמנו בכל לבנו שאנחנו חלק מעם נבחר, שחגיו הם סמל לכל מה שיפה ומוסרי ביהדות. עד שבאו אותם נערי גבעות מגובים ברבניהם, ואותם חרדים נבערים ואלימים, וריסקו את האמונה הזו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם